בארמון המלך המצרי, צלאח א-דין, חיככו יועציו וחלק משריו את ידיהם בהנאה, זמן רב כל כך חיכו ליום הזה שיגיע.
זה תקופה ארוכה שהוציאו את דיבתו רעה של הרמב"ם, רופאו האישי של המלך, באוזני המלך. טענו שקיום מצוות הדת היהודית – שעליהן מקפיד הרמב"ם באדיקות – הן פגיעה בלתי נסלחת בכבודו של הנביא מוחמד. 'על המלך להורגו, ויפה שעה אחת קודם', חרצו את דינו חבר שונאיו.
השנאה העיוורת שרחשו לרמב"ם, מקורה כמובן בדברי חז"ל "עשו שונא ליעקב" ולכך הם לא צריכים סיבה או הנמקה. אבל למתבונן בעיני בשר, היה מקורה של שנאה זו בכך שראו השרים שצלאח א-דין מחבב את הרופא היהודי החכם ומעדיפו על פניהם. זאת לא יכלו לסבול.
לאחר תקופה ארוכה של הצקות חוזרות ונשנות מצד יועציו, הוכרח המלך להאזין לטענתם ולו למראית עין. אך כדי למשוך את הזמן ולעכב את גזר הדין, שאלם: "באיזה סעיף אשמה נוכל להטיל עליו גזר-דין מוות?"…
השרים והיועצים לא התרגשו משאלה הגיונית זו, שכמובן לא הייתה עליה תשובה אמיתית. בחלקלקות לשונם נאמו באוזני המלך: "אם מבזה הוא את מוחמד נביאנו, עליך להטיל גורל, אם מוחמד יחפוץ במותו הרי שכך יהיה. אם מוחמד ירצה שייוותר בחיים – דעתנו בטלה ומבוטלת".
מאחורי הצהרה 'צדקנית' זו, הסתתרה לה מזימה שפלה שחרשו שונאי הרמב"ם זה ימים רבים. הם יעמידו קופסת גורלות כשבתוכה שני פתקים, אך במקום לכתוב על אחד 'חיים' ועל השני 'מוות' – כנהוג, הם יכתבו על שני הפתקים 'מוות'. איזה מן הפתקים שייטול הרמב"ם – יעניק לו כרטיס חד-כיווני לעולם שכולו טוב, וישחרר את השרים מן הצורך לראות את שנוא נפשם מקבל כבוד מן המלך.
המלך, שלא ידע דבר וחצי דבר ממזימתם, שלח וקרא לרמב"ם. הוא התנצל בפניו עמוקות על שהוא נאלץ לשמוע ליועציו, אך ניחמו בכך שהרי הרמב"ם מאמין באלוקי עולם אשר הכל בידו. "אם רצונו של אללה שתישאר חי – הרי שכך יעלה בגורל", סיים המלך באנחה.
כאשר הגיע היום המיועד והרמב"ם צעד שלֵו ובוטח בהשם יתברך שיוציא לאור דינו, שמע את אחד משונאיו לוחש באוזנו: 'היום הזה ניפטר ממך לנצח'.
מאחר ומדובר בגורל, תהה הרמב"ם כיצד בטוחים שונאיו שהפתק 'מוות' יעלה בגורלו. חכך בדעתו ולפתע אורו עיניו. ברוחב בינתו שהתחדדה משנים של עמל התורה ניחש על אתר את מזימתם.
רגע האמת הגיע והרמב"ם נטל פתק מן הקלפי, חתכו לפיסות קטנות במהירות, הכניסו לפיו ולנגד עיניהם המשתאות של המלך והשרים… בְּלָעוֹ. הללו כמעט בלעו את לשונם בתדהמה.
והרמב"ם הסביר: "אם בפתק שנותר בקלפי כתוב 'חיים', סימן שבלעתי את הפתק שכתוב עליו 'מוות' ודיני למות. אך אם בפתק הנותר יימצא כתוב 'מוות', הרי שבלעתי את הפתק של 'חיים' ודיני לחיות".
כמובן שבפתק הנותר היה כתוב 'מוות', כפי שהיה כתוב בפתק שבלע הרמב"ם. ומחשבתם סוכלה ברחמי שמים.
כאן קם אחד משונאיו, שלא יכול להתאפק, וצעק: היהודי רימה! בשני הפתקים היה כתוב 'מוות'.
שמע המלך את מזימתם והרגם תחתיו…
