"איפה אמא שלי?" שאלה האישה את בעלה בלחץ. "היא בטח הסתבכה פה".
"ילדים, אתם יושבים ברכב בסבלנות. אנחנו משאירים לכם מכשיר קשר ויוצאים לחפש את סבתא. תזכרו, אנחנו בג'ונגל! אף אחד לא זז!"
לאחר דקות ארוכות של חיפוש עוצרים בני הזוג מול מראה מבעית. החמות עומדת מול אריה ענק. אף אחד לא ממצמץ.
"מה עושים עכשיו?" לוחשת האישה בהיסטריה לבעלה.
"כלום", משיב הבעל בשלווה. "האריה הכניס את עצמו לסיטואציה הזו. שיישא בתוצאות"…
• • •
באחת הפעמים שיצא משה מארמונו של פרעה לראות בסבלות אחיו היהודים, ראה משה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה עשה מה שעשה והמצרי נטמן חסר רוח חיים בחול.
תמיהה גדולה ניקרה בלבו של משה: יהודים רבים נמצאים מסביב, מדוע אף אחד לא קם להושיע את העברי מיד מכהו המצרי? היכן אחוות האחים שלהם?!
ההמון הזועם צבא על ארמונו של המושל. גרונם ניחר מצעקות ומשאלתם הייתה אחת: לחייב את הרב להסגיר את הרוצח לידי השלטונות.
שעות ספורות קודם לכן שגג יהודי מבני ירושלים והרג ערבי, מיד לאחר מעשה נמלט היהודי אל ביתו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד וביקש מקלט. רבי יוסף חיים הסתיר אותו במחבוא גאוני.
לבני ביתו שהתפלאו מדוע הוא עושה זאת, השיב הגרי"ח: "אילו ידעתי שהיו מוסרים את היהודי לבית המשפט והיה נעשה משפט צדק – הייתי מניח שיבוא על עונשו. אולם ההמון המוסת יקרע אותו כדג ולא בטוח שחלילה יהיה את מי להביא לקבר ישראל"…
חכם עדיף מנביא. תוך זמן קצר התגודדו ערביי ירושלים מול בית המושל בצווחות מחרישות אוזניים שיחייב את רבי יוסף חיים לספר היכן הרוצח.
רבי יוסף חיים הובא אל המושל ונתבע לגלות היכן החביא את האיש. "לממשלה יש משטרה וצבא שתפקידם לשמור על החוק", ענה רבי יוסף חיים באומץ. "יבצעו את תפקידם, יחפשו אותו ויעמידוהו לדין. אינני מחויב כאזרח לספק מידע מהסוג הזה".
"אשליך אותך לכלא!" איים המושל בפנים סמוקות מזעם נוכח הרב היהודי האמיץ.
רבי יוסף חיים פתח את מעילו והראה למושל את נרתיק הטלית ותפילין שהביא עמו: "התכוננתי לזה", אמר בשלווה.
בניסיון אחרון שלח המושל יהודי עשיר אל רבי יוסף חיים, שיפעיל עליו את כוחו וישכנע אותו למסור את הרוצח.
היהודי הגיע לבית הגרי"ח זוננפלד והחל לצעוק עליו בקולי קולות שהוא מסכן את כל היישוב היהודי, וכי יתחולל פוגרום בעקבות סירובו להסגיר את הרוצח.
רבי יוסף חיים לא התפעל. "שאלה אחת לי אליך", דיבר הרב בשלווה כשהייתה הפוגה בין הצעקות, "אם זה היה הבן שלך – גם היית מבקש למסור אותו לידי ההמון?!" – – –
היהודי השפיל מבט במבוכה, נסוג ויצא מהבית.
מבאר הגאון רבי עזריה פיגו בספרו 'בינה לעיתים': כאשר ראה משה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ואף אחד לא קם להתערב לטובת המוכה – לימד עליהם משה זכות, "כנראה הם לא מסוגלים לריב". אי אפשר לדרוש מבן אדם דבר שהוא נגד טבעו.
למחרת, כשיצא משה וראה את העברים הניצים, נענה: "אכן", אם אתם מסוגלים לריב, ואינכם עדיני נפש כפי שחשבתי בתחילה, "נודע הדבר" למה אתם סובלים. כאשר המצרים מכים את אחיכם – אינכם מתערבים, אולם כאשר הדבר נוגע לכם – אתם קמים ומשיבים מלחמה שערה…
• • •
"ובכלל אנשי חיל", כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין, "שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו". [ומביא ראיה מפרשתנו: "ויקם משה ויושיען", את בנות יתרו.]
אין הכוונה ליטול צד בוויכוחים לא לנו, בוודאי לא כאשר שני הצדדים מבזבזים מספיק אנרגיה בלי צורך בלוחם-צדק שיוסיף בנזין ללהבות…
אולם לא פעם אנו נתקלים בחוסר צדק משווע. חזק שמציק לחלש ממנו.
במקום להתעלם או לספר לעצמנו שבוודאי יש כאן פרטים שאנחנו לא יודעים, וכנראה החלש הזה לא היה בסדר ולכן החזק מתאנה לו, זה הזמן לשאול את עצמנו שאלה אחת: "ואם זה היה הבן שלך?"
אם גם אז היינו שותקים – משה רבנו ילמד עלינו זכות שעדינות נפשנו אינה מאפשרת לנו להציל את העשוק.
במידה והתשובה חיובית והיינו מתערבים לטובתו – אין לנו הצדקה להפטיר 'שיישא בתוצאות', רק כי הוא 'לא הבן שלנו'.
