השעה התאחרה כבר יותר מדי. בני הבית החלו לדאוג.
'מאוחר מאוד' היה איחור של כעשרים וחמש דקות בסך הכל, אלא שראש המשפחה – הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד (יום פטירתו בי"ט באדר) – היה דייקן ומסודר מאוד. איחור של דקות בודדות היה משהו נדיר בסדר יומו, שלא לדבר על איחור של קרוב למחצית השעה.
שעת בוקר ירושלמית מוקדמת הייתה זו. רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד, אמור היה לשוב מתפילת שחרית בהנץ החמה, אך התעכב. הרבנית פחדה מאוד לשלומו של בעלה, שכן רבי יוסף חיים – שהאיר פנים לכל יציר נוצר – קידש מלחמה נגד אלו שניסו לקעקע את חומות היהדות בעיר הקודש והמקדש, וייתכן שבני עוולה ניסו לפגוע בו.
לאחר דקות נוספות יצאה בתו של רבי יוסף חיים במסלול המוליך מהבית אל בית הכנסת. שמא תתוודע איפה נמצא אביה כעת. אחרי העיקול הראשון כבר ראתה את אביה. רבה של ירושלים עמד כפוף מעל באר המים השכונתית ושאב בניחותא רבע דלי מים. את המים שפך לכלי שאחז בידו ילדון כבן שבע, שהסתלק לו במרוצה לאחד הבתים.
עוד טרם הספיקה הבת לפצות פה, והנה ילד נוסף שנראה כבן שש, כנראה אחיו של בן השבע, מגיח עם כלי ריק ומקבל מרב העיר מנת מים זעירה מן הבאר, כזו שיהיה בכוחו לסחוב.
"וכי אבא נעשה שואב המים העירוני?" תמהה הבת בפני אביה.
"חזרתי מתפילת שחרית", השיב האב הגדול בשלווה, "וראיתי שני ילדים מתכופפים בצורה מסוכנת מעל הבאר לשאוב מים. ניגשתי אליהם וזיהיתי שהם בניו של תלמיד חכם עני מתושבי השכונה. 'היכן אבא ואמא?' שאלתי אותם. 'אבא חולה ומוטל במיטה כבר מספר ימים', השיב הגדול שבהם, 'ואמא ילדה לפני מספר ימים ואין לנו מים בבית וכולנו צמאים'…
"מיד שלחתי אותם להביא כלים קטנים, לפי היכולת שלהם לסחוב, ואני שואב עבורם מעט מעט עד שימלאו את הכלי הגדול שבבית".
"ומה יאמרו הבריות?" הקשתה בתו של רבי יוסף חיים בשמץ תרעומת, "כבוד התורה היכן הוא?"
"ומה יאמרו בשמים?" השיב רבי יוסף חיים בשאלה משלו, בוערת וקריטית הרבה יותר מהבריות שיאמרו. "יושב לו הרב זוננפלד בביתו וסועד פת שחרית בניחותא, ושני ילדים מסכנים את חייהם כשהוריהם חסרי אונים והפעוטות שבאים אחריהם בתור גוועים בצמא?!"…
• • •
כל ימיו היה רבי יוסף חיים זוננפלד זהיר בצערן של בריות, וחודשים לפני פטירתו נוכחו בני משפחתו בכך שוב: בשנתו האחרונה שהה רבי יוסף חיים, כמנהגו מדי שנה בימי הקיץ, בבית היתומים דיסקין למספר שבועות, להתחזק ולאגור כוחות. בימי הקיץ של תרצ"א קיצר רבי יוסף חיים את שהותו בבית היתומים ומיהר לחזור לביתו בעיר העתיקה. לשאלת מקורביו מדוע לא יאפשר לגופו החלש עוד מנוחה, המתיק רבי יוסף חיים סוד: "חש אני שימי קרבים, והלא מנהג ירושלים לשאת את המיטה ביד. מדוע אפוא אטריח את בני ירושלים לשאת אותי מבית היתומים הנמצא במערב העיר עד הר הזיתים הנמצא במזרחה? טוב לי להיפטר בביתי, בעיר העתיקה, ולהמעיט בטרחתם" – – –
