"וילך משה" (לא, א)
להיכן הלך משה?
מבאר ה'כלי יקר' בדרך חידוד: משה מבקש לומר לישראל "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", לא בגלל שבן 120 שנה הנני, אלא משום שניטלה ממני הרשות משמים. אבל כוחי עודנו במותניי.
כדי שלא יאמרו ישראל שזהו רק תירוץ שנועד לחפות על חולשתו הפיזית של משה, הלך משה לאורך ולרוחב מחנה ישראל במהירות ובכוח רב. לאחר מכן יכול היה להוכיח להם שאינו יכול לצאת ולבוא לפניהם, רק מפני שאין לו רשות ולא מחמת חולשה…
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (לא, יב)
בבית כנסת אחד הרעישו ילדים קטנים בשעת התפילה.
לאחר התפילה פנה הרב אל המתפללים שהביאו את ילדיהם וציטט באוזניהם גמרא (חגיגה ג.) על הפסוק בפרשתנו: "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע", אומרת הגמרא, אלא שיש לה שאלה: "טף למה באין?" ועונים חז"ל: "כדי ליתן שכר למביאיהן".
שאל על כך הרב: מהלשון "טף למה באין", משמע שהילדים הקטנים מגיעים לבד, ואילו מהלשון "כדי ליתן שכר למביאיהן", משמע שההורים מביאים אותם. הא כיצד?
"חשבתי לפרש בדרך צחות", ענה הרב על הקושיה, "שכאשר הטף 'באים' מעצמם לבית הכנסת ועושים רעש ומפריעים למתפללים, עשה זאת הקב"ה 'כדי ליתן שכר למביאיהן' שמחזירים אותם הביתה"…
"ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (לא, יז)
דבר פלא הוא: עומד יהודי שיודע שכל הצרות שאירעו לו הגיעו בהשגחה פרטית בשל כך שהתרחק מבוראו, והקדוש ברוך הוא כביכול משיב לו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (שם יח).
מדוע לא יסלח לו הקב"ה על חטאיו, אם הגיע להכרה שלא נהג כשורה?
השיב על כך ה'כתב סופר': תשובתו בצידו, והפסוק מדגיש אותה: "ואמר ביום ההוא", רק באותה עת שהוא סובל הוא מודה בהשגחה פרטית, ואילו רגע אחרי שסר ממנו מר המוות – הוא חוזר לסורו…
"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (לא, יט)
אם מלמד משה את ישראל את השירה, מה פירוש המילים 'שימה בפיהם'.
ביאור מקורי אמר הגאון רבי מרדכי גימפל יפה: הדין הוא שאם התרו באדם שלא יעבור על דבר פלוני והמותרה שתק – אינו חייב. אולם אם קיבל את ההתראה – הרי הוא חייב.
לכן אמר הקב"ה למשה "שימה בפיהם". משיחזרו בפיהם על השירה, הרי לא יוכלו להגיד שלא קיבלו את ההתראה…
