תראו, הטור הזה לא הולך להיות קל, כלל וכלל לא. אם כי לעתים מישהו חייב להגיד את הדברים הקשים גם אם הם לא נחמדים, לא פוליטקלי קורקט.
עכשיו, נכון שהנושא שלנו בעיקרו זה בעלי עסקים ועצמאיים, אבל וזהו אבל גדול, מה שנאמר כאן מתאים להרבה א/נשים שמחפשים את עצמם.
עד כאן מובן?
הקורונה גרמה להמון מוגלה לצוף.
כל מה שהוסווה היטב במשך כל השנים, נפתח פתאום בקול רעש גדול אדיר וחזק וכואב.
בעלי עסקים ששכחו לשם מה יצאו לעצמאות, התרסקו.
ילדים שלא מצאו מקום לנפשם, ירדו לגמרי מהדרך.
זוגות שתמיד שמרו בלב, או שרדו איכשהו, התפרקו.
אוף, כמה כאב.
המזבח עובד שעות נוספות ובוכה ממש.
אני שונאת לכתוב את זה, אבל אין ברירה, אך לבעלי עסקים שמצבם הנוכחי מעורער נפשית, פיזית, טכנית.
עם חוסר וודאות מוחלט שמשתק פילים יש שתי ברירות:
1. להתבונן, להבין ולראות ולהסיק מסקנות של שחור ולבן. נכון, החלטות גורליות אבל הכרחיות, כי מישהו צריך לחתוך ולעשות סוף לדבר הזה.
2. להיזכר מה הביא אותם עד הלום, מה הסיבה שהם יצאו לדרך ואלו מיומנויות הם נדרשים לחזק בכדי לצלוח את החורף הכפול הזה – כמו חתירה למטרה, דיוק, אינטואיציה, הקשבה, אומץ, לקיחת סיכונים.
הכי שנאה להיות מגשימי חלומות של אחרים. ולקחת אחריות ולהתחיל לפעול וליצור כי אף אחד לא יעשה את זה במקומם. לפעמים בן אדם צריך לחטוף מכת נוק אאוט כדי להתאפס.
והקורונה לחלוטין עונה על הגדרת המכה הזו – המכה ה-11 שאפילו תיעוד תנכ"י אין לה.
זה מטלטל ונוגד כל תכנון אפשרי, זה הפך כל קערה שנראתה יציבה עד הרגע שזה הפך לעובדה מוגמרת.
אבל בתוך כל זאת יש נחמה כי תמיד, אבל תמיד, בכל דפי ההיסטוריה וההיסטריה, ממשברים אנשים יצאו חזקים, דברים פרחו, וגדלו.
בסוף כל מנהרה יש אור והתפקיד של כל אחד מאתנו זה להחזיק את הפנס ביד אחת וביד שניה לעבוד ולא להתייחס לכך שהסוללה כמעט נגמרת והאור מתעמעם.
זו הדרך היחידה לנצח.
את הפחד, את המלנכוליה את האפאטיות.
שווה לפחות לנסות, לא?
—
הכותבת היא יועצת ומלווה עסקית, עיתונאית, מרצה לתקשורת בינאישית
