המצווה האחרונה בסדר המצוות היא: כל יהודי מחויב בכתיבת ספר תורה לעצמו – "כתבו לכם את השירה הזאת".
ויש להבין מדוע מכונה התורה "שירה" דווקא בחיוב של כל אחד לכתוב (ספר) תורה לעצמו.
ביש מזל היה גד'ל. בכל אשר שלח ידו לא הצליח להביא טרף ראוי לביתו וילדיו.
עד לאותו בוקר שבו הגיעו מים עד נפש. גד'ל החליט שלא עוד ביש גדא. מהיום הוא יאגור פרוטה לפרוטה, ייסע לעיר הגדולה ושם ילמד כיצד מייצרים 'מי דבש' (משקה רווח בזמנים ההם שכינויו בלשון המדינה היה "מֶעד"), הוא ימכור אותו במחיר הגון לאלו שידם משגת גם לתפנוקים, כך יביא פרנסה לבני ביתו ויהפוך לבעל בעמיו.
כוחה של ההחלטה הנחושה הצליח לדחות את המכשולים, להסיט את מעשי השטן ולהתעלם מאי אלו מקרים מביכים. סוף כל סוף חלומו הגדול של גד'ל התגשם והוא הגיע למומחה בעיר הגדולה, שקל לידו סכום הגון והחל ללמוד את רזי המקצוע.
שעות אחדות למד גד'ל את כל הדרוש לו ושב חזרה לכפרו. כל הדרך ניסח בראשו את המודעה היפה שיכתוב בכתב יד גדול ומאיר עיניים. ליטש ומחק מילים ומשפטים, שינה את סדר הכתוב וראשו המה עליו ככוורת דבורים עמלנית ביום לחוץ.
חלומות, כמאמר העולם, לפעמים מתגשמים. יום הפתיחה החגיגי לעסק החדש של גד'ל הגיע, שכניו וקרוביו נהרו בהשתאות לראות כיצד דרך כוכבו של מכרם. כולם חיכו לטעימת 'מי הדבש' הראשונה ממעשי ידיו.
הלקוחות הראשונים שילמו בעין יפה וקיבלו כוס גדושה מי דבש. סרו להם לספסל צדדי, בירכו ולגמו בזהירות. מבטי כל אלו שעדיין עמדו בתור היו מרוכזים בהם במתח.
העוויות הפנים היו הראשונות. אחר כך ניגשו לצד לרוקן את פיהם מהמר והדוחה הלזה, כאשר לבסוף הכריחו את גד'ל הביש גדא להשיב את כספם. התור הארוך התנדף לדרכו בפרצי צחוק. פעם ביש מזל תמיד ביש מזל…
גד'ל רתח מזעם. כל כך רתח, שלא הבין איך תוך שעות מספר אחז את המומחה שלימדו מצווארון חליפתו היקרה ושאג לפרצופו בחרון אין אונים "למה רימיתני?!"
המומחה הנדהם ביקש לשמוע את כל שלבי הכנת 'מי הדבש'. כאשר סיים גד'ל לפרט את המרכיבים ואופן ההכנה, שאל המומחה "וכמה דבש שמת?"
גד'ל האומלל השתאה כאילו ראה יצור מכוכב אחר. "דבש?! מנין לי לדעת שצריכים לשים דבש חוץ מפלפל ומלח???"
בספר ה'כתב והקבלה' מביא בדרך רמז רעיון עמוק: התורה הקדושה לא צריכה לצוות על יהודי לזכור את מצוות התורה, לשננן ולחזור עליהן. המצוות הרי הן כמרשם רפואי שהחולה חייב לשמור עליו מעצמו.
התורה מדגישה שאין בה מאום מיותר. כל אות בה – תו. כל מילה – סולם מוזיקלי. כל פסוק – תנועה מענגת נפש.
קיום מצוות התורה כמרשם רפואי, כמתכון, הוא אמנם רפואה לנפש. אך גם תרופה טובה אינה תמיד דבר מתוק וטעים.
התורה מתוקה היא מדבש. את הדבש הזה לא רוכשים בחנות ולא מוסיפים אותו בנפרד. המתיקות מגיעה מהיכולת לפרק כל מרכיב, כל תו וכל סולם, להתענג עליו בנפרד, ללמוד אותו, להבין את תפקידו בהרמוניה המוזיקלית.
בימים אלו של תשובה, וכהכנה לקראת ימי השמחה לכל השנה, נשנן לעצמנו "כתבו לכם את השירה הזאת".
