הס הושלך בפונדק.
ברגע הבא הפך השקט המצמית לצרחות נוראות. איוון השיכור שנהג ללגום כוסות בזו אחר זו, התיישב למספר רגעים כשראשו נשמט על חזהו. חבריו חשבו שהוא נרדם, אלא שלאחר רגעים ספורים הוא נפל מן הספסל.
השיכורים שבעטו בו וקראו לו לקום, גילו שהוא לא מגיב. הצחקוקים שלהם הפכו מגומגמים וברגע שלאחריו הושלכה דממה. יין קשה – פחד מפיגו. איוון מת.
שוטרי העיר יאס הוזעקו לפונדק, הם אסרו את בעל הבית היהודי עד לבירור. העניינים התבהרו לאחר שבאופן מפתיע צץ הכומר המקומי ובידו כוס המשקה שאחז איוון. "יש בה רעל", טען הכומר באוזני השוטרים.
בדיקה פשוטה של הימים ההם – לתת לכלב לשתות מעט – הוכיחה שהכומר צדק. המשקה היה מורעל.
לאחר השלשת ערבות בסכום גבוה שוחרר הפונדקאי לביתו עד לקיום המשפט. במקום לנסוע לביתו, נסע היהודי אל הרה"ק רבי יצחק מבוהוש (יום פטירתו י' באלול), בנו של הרה"ק רבי שלום יוסף מסאדיגורה ונכדו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין.
בחדרו של הרבי פרץ היהודי בבכי סוער. לא חייו שלו בלבד עמדו על כף המאזניים. ברי היה כי אם יורשע במשפט בהריגת הערל – יתחוללו פרעות בכל יהודי הסביבה, כשהאיכרים ימצאו עילה לשנאת-עולם של עשו ליעקב.
הרה"ק מבוהוש הרגיע את הפונדקאי הנסער וביקש ממנו להישאר כמה ימים בבוהוש.
באחד הימים, קרא הגבאי במפתיע לפונדקאי שייכנס אל הרבי במהירות. היהודי קיבל הוראה לשוב לביתו. "קנה כרטיס למחלקה הראשונה ברכבת", הורה לו הרבי, "עוד ברכבת הראשונה היוצאת ליאס".
ארז הפונדקאי את חפציו במהירות ורץ לכיוון תחנת הרכבת.
הוא קנה בחיפזון כרטיס למחלקה הראשונה והתיישב במקומו. כשהרכבת החלה לנסוע, חלחלה הבנה בלבו של הפונדקאי. הרבי בעצם לא הבטיח לו ישועה…
כתפיו רטטו בבכי כבוש. הוא חש אי נעימות לפרוק את רגשותיו בבכי קולני כשסביבו יושבים אנשים מכובדים כל כך.
אם לא די בבושה הזו, הבחין שכנו לספסל ביפחותיו החנוקות. "מה אירע לך?" ניסה לדובב אותו. ברגעים הראשונים סירב הפונדקאי לשתף את הזר במה שעובר עליו, אולם לאחר כמה ניסיונות גולל באוזניו את העלילה שטפלו עליו.
בסיום הנסיעה נפרדו השניים לשלום, כשהזר מאחל ליהודי שבמהרה יצא הצדק לאור.
מתחנת הרכבת פנה הזר כשהוא מחופש לסוחר ממדינה אחרת אל ביתו של הכומר. הסוחר יצא מדי ערב לשתות עם איכרי הסביבה ודאג ששמעו יגיע אל הכומר כבעל לב רחב שמזמין את כולם ליהנות על חשבונו.
לאחר ימים ספורים הגיע הכומר בעצמו לתהות על קנקנו של הסוחר. הלה התגלה כאנטישמי לא פחות מהכומר, הם ישבו וגלגלו ביניהם שיחות ארסיות על היהודים, כשבין בדיחה למשפט התמלאו כוסותיהם שוב ושוב בנוזל החריף.
"לו רק הייתה לי הזדמנות", ליהג הסוחר השתוי, "הייתי מרעיל איזה יהודון".
"חיחיחי", צחקק הכומר שאיבד את זהירותו לרגעים ספורים, "ומה אתה חושב שעשינו לפני כמה ימים? לא בדיוק יהודון, אבל הרעלנו את איוון המסכן. השופטים כבר יהרגו את היהודון שאותו הפללנו ויסיימו את המלאכה"…
את פניו של השופט בבית המשפט לאחר שבוע, זיהו גם היהודי וגם הכומר…
הצדק יצא לאור!
