התלמוד הירושלמי (מסכת חגיגה פרק ב דף יא.) מביא מעשה בשני חסידים שסיכמו ביניהם שהראשון מביניהם שייפטר מן העולם יבוא ויספר לחברו מה נעשה עימו בגן עדן. המעשה עצמו הינו ארוך וכולל מספר מעשים שאחד שזור בשני. אנו נביא כאן רק נקודה מתוכו:
אחד מן השניים נפטר לבית עולמו ולאחר תקופה הגיע ועמד לפני חברו החי פה בעולם הזה. בין הדברים סיפר החסיד שנפטר לחברו החי שראה בשמים אישה בשם מרים בת עלי בצלים. אישה זו התייסרה בייסורים נוראים בבית דין של מעלה. ויש מחלוקת תנאים באיזה עונש דנו אותה:
אחד אמר שהייתה תלויה בשערותיה בשער הגיהינום. ואחד אמר שהיא שכבה על צידה, וצירה התחתון של דלת הגיהינום (כפי שהיה נהוג בזמנם שהצירים היו בחלק העליון והתחתון של הדלת הסמוך למשקוף ועליהם נעה הדלת) תחוב באוזניה של אישה זו ובכל פעם שנפתחה ונסגרה דלת הגיהינום – סבלה מִרְיָם ייסורים איומים. (כמובן שמדובר בעניינים רוחניים ולא מדובר בדלת רגילה.)
מדוע סבלה אישה זו עונש נורא כל כך?
לא פחות ולא יותר מפני שהייתה צמה כל ימיה…
מי שצמה כל חייה זה העונש המגיע לה?!
אומר התלמוד ירושלמי: מפני שהייתה נוהגת אישה זו לצום, אבל מפרסמת את תעניותיה לכולם. בכל אירוע משפחתי, בכל שמחה של מצווה, בכל עת שכיבדו אותה בכוס קפה ובפרוסת עוגה, הייתה מנידה בראשה לשלילה. היא אינה יכולה לאכול עימם מפני שהיא צמה.
כולם כמובן התפעלו מאוד, אישה צדקת שצמה סתם כך באמצע יום של חול. אין זה דבר פשוט כלל ועיקר. תקופת זמן ארוכה בכל פעם היא מסרבת לכיבוד של מיני מאכל בגלל שהיא צמה. הרי לכם התגברות על תאוות.
אבל שכרה יצא בהפסדה! העובדה שהלכה וסיפרה לכולם על כך שהיא צמה, הפרסום והגאווה והכבוד שקיבלה בעקבות כך, גרמו לכך שלא רק שלא קיבלה שכר על כך. אלא גם נענשה בעונש איום ונורא.
כיצד זה קשור לפרשתנו?
התורה מצווה כל יהודי שבונה בית חדש לעשות מעקה לגג הבית, כדי שלא יקרה חלילה מקרה שמאן דהו יעלה לגג ובגלל שאין מעקה הוא ימעד וייפול ודמיו יהיו על ראשו של בעל הבית. (ולאו דווקא חדש, אלא גם מי שיש לו גג בבית ישן ואין בו מעקה חייב לעשות לו מעקה. אלא שהדרך היא שמזדמן לאדם לעשות מעקה כאשר הבית חדש.)
אומר על כך הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ בספרו 'זרע קודש': "כי תבנה בית חדש", עבודת היהודי בעולם הזה בלימוד התורה וקיום המצוות, היא כדי לבנות את בית המקדש השלישי שרמוז במילים "בית חדש". והתורה מצווה על היהודי "ועשית מעקה לגגך", אל תפרסם את המעשים הטובים ותרים אותם לגובה כדי שכולם יראו כמו הגג הזה שהוא גבוה, אלא תעשה לו "מעקה" גדר וגבול לבל ידעו הבריות ממעשיך הטובים.
אבל חלילה אם אדם עושה מצוות ומעשים טובים רק כדי לפרסמם, הרי שבכך "ולא תשים דמים בביתך כי ייפול הנופל ממנו", ייתכן שלא רק שלא תקבל על כך שכר, אלא אף יצא השכר בהפסד.
