סיפורם של מוישי, אסתי ואורית הוא בעל מכנה משותף מאוד ברור. שלושתם גדלו במשפחות אומנה עד גיל 18. מסיבות שונות (שבהמשך נפרטן) נאלצו ארבעתם לצאת מהבית בו נולדו, להיקרע מחיק הוריהם הביולוגיים שלא העניקו להם חום ואהבה ולעבור לגור בבתים אחרים.
המעבר לבית זמני אמור היה לתת להם אור, תקווה, ניסיון לבנות מחדש את הקשר עם ההורים הביולוגיים ולהציל את האפשרות לחיות במקום הטבעי בו נולדו. יש מקרים בהם הניסיון צלח וישנם מקרים עצובים בהם לא צלח. רובם של המרואיינים הפכו לאנשים חזקים, מצליחים ויש גם מקרים שאין בהם הפי אנד.
לקראת החג, אותו נחגוג כולנו ב'דירת ארעי', מספקת 'בחזית' הצצה ראשונה מסוגה לעולמם של ילדי האומנה – אלה שעבורם דירת ארעי היא הרבה יותר מאשר סוכה לשבוע – ולעקוב במעט אחר חייהם, לראות אותם ולנסות להבין האם יש לנו אפשרות כלשהי להשפיע – או לפחות לחבק.
סיפורה של אסתי (30) מתחיל אי שם בגיל 14. בת זקונים להורים מבוגרים, תלמידת סמינר צעירה בעיר בני ברק. "נולדתי להוריי כשאחיי היו כבר די מבוגרים", היא משחזרת בשיחה עם 'בחזית'. "אמא שלי היתה חסרת סבלנות לחלוטין. ספגתי ממנה מכות על בסיס קבוע. למעשה, לא הכרתי מציאות אחרת".
במצבה, היא לא הבינה שמשהו לא תקין ועל כן לא שיתפה אי מי מאחיה, שלא היו בקשר רצוף עם הוריה בכל מקרה. "אין לי מושג אם משהו היה משתנה בעקבות שיתוף שלי במצבי, אך זה כלל לא משנה", היא אומרת. "לא ידעתי משהו אחר".
כשהגיעה לגיל 14, התפתח בינה לבין אחת המורות בסמינר קשר אישי וקרוב, ואסתי הרגישה בנוח לשתף אותה באורח חייה הקשה. המורה הנסערת שמעה את הסיפורים ולא הצליחה להישאר אדישה.
היא שכנעה את אסתי שלא כדאי לה להמשיך את חייה בצורה הזו שכן אין לדעת כיצד הם יסתיימו. אסתי הצעירה שיתפה פעולה לאחר שלא יכלה לשאת את האלימות מצד אמה, וכך, ביום בהיר אחד, מצאה את עצמה בתוספת מזוודה קטנה, מגיעה לבית זר, משפחה שהיא אינה מכירה, מקבלת מיטה, ארון בגדים, מצעים ולמעשה עוברת לבית אחר.
"איני רוצה שיישמע שאני נגד משפחות אומנה או שכולן כאלו", היא מדגישה. "אך המציאות שלי בהחלט הייתה עגומה. הגעתי למשפחה שהחזיקה בביתה מעין הוסטל לאנשים. הם בנו קומה שלמה בה גידלו נערים ובחורים/ות די מבוגרים. אני הייתי הצעירה ביותר. הם קיבלו עליהם מספיק כסף בשביל להחזיק אותם, אך לא כדי לגדל אותם. כי בשביל לגדל ילד שלא שלך – אתה צריך לב.
מטבח ביולוגי
אסתי אומנם הפסיקה לקבל מכות מאמה, שכבר לא היוותה עליה איום, אך היא הלכה ודעכה. חום ואהבה לא היו מנת חלקה. "גרתי בבית שבו היה בידול מוחלט בין הילדים הביולוגיים לבין ילדי האומנה", היא משחזרת.
בשיחה עם 'בחזית' חושפת אסתי לראשונה תמונת מצב עגומה ומדאיגה. לדבריה, "היו בבית שלושה מקררים, אחד מהם נעול בדרך קבע. היו בו את הדברים השווים, את המעדנים, את הגבינה הצהובה. במקרר שלנו היתה גבינה לבנה, חמאה, לבן פשוט. כשהייתי יושבת על המיטה שלי בקומה העליונה, הרחתי את העוף שהאם בישלה לבחור שחזר מהישיבה, אך כשירדתי למטה, ראיתי שהיא נועלת את הסיר בחדרה ומוציאה אותו רק כשהבחור הגיע הביתה. שאף אחד חלילה לא ייגע באוכל הזה".
ומה לגבי עונג שבת? "שבתות היו בכלל סיוט. ישבנו אומנם באותו שולחן, אך באורח קבע, בני המשפחה הביולוגית היו נכנסים לחדר השינה של הוריהם לאחר הארוחה ושם היו מקיימים עונג שבת עם פיצוחים וחטיפים. אנחנו לא קיבלנו מאומה".
"את עבודות הבית האם דווקא ידעה לדרוש ממני לקיים", מספרת אסתי ל'בחזית'. "היא גם סמכה עלי כי הייתי ילדה אחראית ולכן קיבלתי משימות חוץ. אך חום, אהבה או לפחות משהו טעים או בגד יפה – בהשוואה לילדה הביולוגית שהיתה בגילי, מעולם לא קיבלתי. גם את סיפור חיי היא ידעה למנף ולקבל עבורו תרומות וכספים, אך מיותר לציין שהכסף מעולם לא הגיע אלי".
היה רגע שחשבת לחזור לבית הביולוגי?
"האמת שעברו בי כאלו מחשבות", היא מודה. "לפעמים חשבתי שעדיף את הבית האמיתי שלי, המוכר, גם אם אני חוטפת מכות רצח, אבל לפחות יש לי את הפינה הטבעית שלי".
גם אמה הביולוגית, שהייתה איתה בקשר לסירוגין, ניסתה לשכנע אותה לחזור הביתה, אך בסופו של דבר אסתי נשארה בבית המשפחה האומנת עד גיל 18 ואז נישאה בשידוך. "כשנסעתי יום אחד לבית חולים עם כאבים עזים, בעלי ישב לידי כל הזמן, מצאתי את עצמי אומרת לו שהיה שווה כל המצב שלי, לו רק כדי להרגיש שיש איתי מי שדואג לי. אפילו את זה האמא האומנת לא עשתה. גם כשעברתי ניתוח בגיל 17, עברתי אותו לבד. בזוגיות קיבלתי תיקון מרפא".
רק אחרי שהפכה בעצמה לאמא, הבינה אסתי מה עבר עליה בשנים הללו במשפחת האומנה – וניתקה איתם קשר.
במקביל היא העמיקה את הקשר עם אמה הביולוגית, ניסתה לתקן את היחסים ביניהן ואפילו הזמינה אותה לראש השנה. "אני חושבת שהחיים שעברתי חישלו אותי מאוד. הסיבה שאני מזמינה את אמי היא לא כי אני חושבת שמגיע לה, אבל אני רוצה לילדים שלי חיים כמה שיותר נורמליים. בדיוק כמו שיש לי אליהם כמויות של סבלנות ומעולם לא הרמתי עליהם יד, אני אעשה הכל כדי שנהיה משפחה כמה שיותר רגילה. ובכלל", היא מנסה להקליל קצת את האווירה, "היום אמא לא יכולה להרביץ לי".
הורים במשרה מלאה
סיפורה של אסתי בתחילתו טראגי, אך הסוף שלו טוב, כי היא חוותה מסע העצמה אישי, הפיקה לקחים וצמחה, אך לא כל סיפור אומנה נשמע כך. ממש לא.
לימור, אם לחמש בנות, מגדלת בת אומנה כבר חמש שנים. היא מעולם לא חשבה להיות אם אומנת, אך לילה אחד התקשרה אורית, חברה של בתה ובכתה בטלפון שאין לה לאן לחזור.
הוריה גרושים, אביה אינו בקשר איתה, והאם, שנישאה כבר פעמיים נוספות, אינה מוכנה לקבל אותה בביתה. "כמובן שאמרתי לבתי להכניס אותה אלינו לאותו לילה ומאז היא הגיעה הרבה. בשלב מסוים הוציאה אותה הרווחה לפנימייה, אך שבת אחת כאשר שהתה אצלנו לביקור, היא פשוט לא הסכימה לחזור. מובן שעירבתי את עובדי הרווחה בעיר וביקשתי עזרה. מהר מאוד הבנו שהיא כאן כדי להישאר ועברנו תהליך בו הפכנו למשפחת אומנה".
בשיחה עם 'בחזית' מספרת אורית, כי מבחינתה "אורית היא בת שלנו לכל דבר, אף על פי שאנחנו מעודדים קבוע לרפא את הקשר עם האמא הביולוגית ולא תמיד זה עובד".
לימור ובעלה לקחו את נושא האומנה כה ברצינות, עד כי ביום שעמדו לנסוע לאירוע משפחתי והיו צריכים לעשות הגרלה מי מבין הילדים ייסע באוטובוס כי האוטו קטן מדי, הוכנס שמה של אורית כאחת הבנות לכל דבר.
"אנחנו פוגשים את הפסיכולוגית שלה פעם בחודש ומתייחסים אליה כאילו היא בת לכל דבר. קרה אפילו שבת ביולוגית שלי נאלצה לקבל טיפול פסיכולוגי בעקבות קשיים שהיו לה עם בת האומנה שלנו", היא משתפת בכאב. "ועל אף הכל לא זרקנו אותה מהבית. גם כשהגיעה לגיל 18 וחוקית יכולנו להגיד לה ללכת, היא פשוט רואה בנו את הבית שלה ואנחנו מבינים שאם הקב"ה זימן זאת לפתחנו, לא אומרים לא והיא פשוט חלק מהמשפחה, לטוב ולרע".
היו בבית שלושה מקררים, אחד מהם נעול בדרך קבע. היו בו את הדברים השווים, את המעדנים, את הגבינה הצהובה. במקרר שלנו היתה גבינה לבנה, חמאה, לבן פשוט. כשהייתי יושבת על המיטה שלי בקומה העליונה, הרחתי את העוף שהאם בישלה לבחור שחזר מהישיבה, אך כשירדתי למטה, ראיתי שהיא נועלת את הסיר בחדרה ומוציאה אותו רק כשהבחור הגיע הביתה. שאף אחד חלילה לא ייגע באוכל הזה
אסתי, חרדית שגדלה בבית אומנה
300 אלף ילדים בסיכון
בישראל חיים היום למעלה מ-300,000 ילדים המוגדרים בכל רגע נתון כילדים בסיכון. הדבר יכול להגיע כתוצאה מהזנחה, התעללות, ניצול ואלימות לסוגיה, כאשר הילדים האלה אינם זוכים להגנת הוריהם מפני הזוועה. כ-80% מהילדים החיים תחת הגדרת סיכון, הנם ילדים להורים שאינם כשירים להעניק להם בית חם ואוהב בעקבות מחלות נפשיות, פיזיות, מוגבלות שכלית, התמכרויות ועוד.
הסטטיסטיקה לא פוסחת על המגזר החרדי, שאולי פגיעה פחות בשל קיומם של מאות ארגוני חסד ותמיכה, אך בפועל מתמודד גם הרחוב החרדי (תרתי משמע) עם מקרים קשים – בהתאם לשיעורו באוכלוסייה.
בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב פעם, הרווחה לא ממהרת להוציא ילד מבית הוריו בלי סיבה. עובדים סוציאליים בלשכות הרווחה מנסים לפני הכל לטפל בילד בהיותו בחיק המשפחה.
החלטה על הוצאה מהבית מתקבלת במקרים קיצוניים של הזנחה קשה, התעללות פיזית, רגשית או במקרים של מקרי עבירה, נטישה של ההורים וכדומה.
רק לאחר שלא הצליחו כל הניסיונות לשקם את המשפחה – והילד סובל ובסיכון, הוא נלקח לבית זמני. ישנם מקרים בהם ההורים מבינים כי אינם יכולים לגדל את הילד ומשתפים פעולה עם הוצאת הילד, ויש לא עלינו מקרים בהם ההורים פשוט אינם רוצים את הילד.
אורח החיים החרדי הוא גם זה שהחדיר לעולמם של אנשי הרווחה כללים בלתי-כתובים לפעילו בתוככי הקהילה שומרת התורה והמצוות. ברוב המקרים תגיע המשפחה האומנת מהמשפחה המורחבת או מתוך הקהילה, ופחות יוצאו הילדים לבית בקיבוץ השוכן אי-שם בהרי הגולן, ללא שום קשר מקרי ליהדות.
במקרים אחרים, יועברו הילדים תחת חסותם של אנשי מקצוע ממוסדות הרווחה הפועלים על טהרת הקודש, כמו למשל 'קרית הילד' בירושלים.
האמא פשוט לא רצתה את הילד
אין מקרה רווחה מסוג זה, שאפשר להבינו בשכל אנושי. אך יש מקרים בהם המציאות עולה על כל דמיון. "הגיע אלינו ילד מדהים, מוישי בן ה-7, שאמא שלו פשוט לא רצתה אותו", משתפת נחמה אלבז, אם בית מרכזית ב'קרית הילד'.
"אין דרך להסביר את זה. יש לה תשעה ילדים ואת הילד הזה היא פשוט לא יכלה לסבול, לא רצתה אותו ולא רצתה לשמוע על לגדל אותו בביתה. הוא פורח בבית המשפחה האומנת ומה שאנחנו עובדים עליו לאורך כל הזמן, הוא ליזום קשר מכל סוג שהוא עם האם הביולוגית. למסיבות שלו מגיעות שתי האמהות, האם האומנת מטפחת מאוד את הקשר עם האם הביולוגית ומגדלת את הילד כאילו הוא בנה".
בתור אם בית מרכזית במקום שמגדל ילדים מהבתים הכי קשים בארץ, חווה נחמה את הסיפורים הרגישים ביותר לצד המחזקים ביותר. "אין ספק שיש כאן עבודת קודש שגורמת לסיפוק רב, בעיקר כאשר רואים ילד שהגיע במצב הזנחה חמור, לא יודע לאכול, נראה כמו חיה בג'ונגל, אבוד ואומלל, וכעבור מספר שנים הוא נראה פרח יפהפה – אך הסיפורים מאחורי הקלעים יכולים להיות קשים לא פחות מהאלימות ממנה הם הגיעו", היא אומרת ל'בחזית'.
כך למשל, נתקלה נחמה במשפחה מלווה שגויסה לקליטת ילדי אומנה, שחוותה משבר זוגי כלל לא מתוכנן ושכנראה לא היה קורה, לולא ילד האומנה.
הם היו מארחים את הילד לאורך כל השנה מספר רב של פעמים. בכל שבת ובכל חופשה, מכיוון שלא הייתה לו אפשרות לחזור לבית הוריו, הוא שהה אצל המשפחה המלווה.
"כאשר הגיע לגיל בחרות, לקראת חג הסוכות נתקלנו בסיפור לא פשוט כלל", מספרת נחמה. "חשבנו שהבחור ייסע לביתר לחג, למשפחה המלווה, אך האמא שוחחה איתנו, נסערת כולה ושיתפה כי כל המרקם המשפחתי שלה נהרס בעקבות האירוח של הבחור. היא הסבירה שמדי שנה המשפחה כולה ישנה בסוכה, אך השנה היא לא תוכל לישון בסוכה כי הבחור גדול וזה לא צנוע. היא לא הסכימה להאמין שמנהג של שנים יתבטל. בעלה, מצדו, לא הסכים לוותר על מעשה החסד וחשב שהוא מעל לכל. כמובן שפעלנו לגשר ביניהם ולנסות להבין כיצד אפשר להפוך את המציאות שתשאיר את כולם מרוצים".
ומה מרגישים האחים הביולוגיים?
"אין ספק שעוברים חוויה מטלטל. בונה או הורסת, אך לדעתי זה עניין של נקודת מבט", מסבירה בתיה, ילדה ביולוגית למשפחת אומנה. "היו לי שתי אחיות אומנה. אחת מהן גרמה לי לסבל רב, קינאתי בה, לא אהבתי אותה, רציתי שתלך מהבית ואפילו כעסתי על הוריי שהשאירו אותה כבת משפחה", מספרת בתיה.
" לעומתה, היתה בת אומנה נוספת שהפכה להיות אחותי הביולוגית ממש. היא הייתה גדולה ממני בחצי שנה ולמדנו בכיתות מקבילות. היינו שונות ממש בהכל ובכל זאת משהו בכימיה שלנו זרם והיה נכון. ישנו בחדר משותף, קמנו בבוקר לעוד יום לימודים וממש עשינו הכל יחד. היא הייתה כמו אחות תאומה בשבילי. כשנישאה, שנה אחריי, זה היה בדיוק כמו חתונה של אחות לכל דבר. בחתונה היא הציגה אותי לחברותיה כאחותה".
מה לדעתך נכון או לא בתהליך שעשו הורייך?
"ממרום גילי ומהמקום בו אני בעצמי אמא לילדים, ניסיתי לחשוב על כך לא מעט פעמים אך אין לי תשובה מוחלטת", אומרת בתיה. "הוריי פעלו מתוך טוב לבם ומתוך מחשבה שלא יזיק לנו ללמוד לעשות חסדים עם ילדים שאין להם. הם לא פעלו מתוך כפייה ודווקא השאירו לנו הרבה מרחב בסיטואציה. אני מתארת לעצמי שלו האחות שלא אהבתי, הייתה אחות האומנה היחידה, הייתי כועסת עליהם כי סבלתי בתקופה שהיא הייתה איתנו. אך מאחר וחוויתי גם חוויה שונה של חיים עם אחות שהיא אחותי עד היום, אין לכך תשובה של שחור ולבן. אולי משהו בי לא היה נכון. הראייה שלי, המידות הפנימיות שלי. אני לא טיפוס שיפוטי – גם לא כלפי עצמי ולכן לא מאשימה את עצמי, אך אין לי לכך תשובה. זו פשוט הייתה המציאות".
גם נחמה אלבז מסכימה שלפעמים יכולים להתעורר טריגרים בלי ידועים, מכיוון שילד זר מכניס איתו שינוי מרקם, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. "כבר ראיתי זוגות שהתגרשו בגלל ילדי אומנה", היא אומרת, "וראיתי גם בדיוק ההפך".
היא מספרת על אישה קרובה אליה שלקחה לאומנה שלושה ילדים ואז ילדה את הילד הביולוגי שלה. "לא היה מצב שהיא מוותרת על ילדי האומנה. היא כל כך אהבה אותם, היא תמיד אמרה: 'הם הביאו לי את הילד שלי' וגידלה אותם כילדיה לכל דבר ועניין".
יש הרבה משפחות שמהוות מקלט עבור ילדים שמגיעים ממקומות מאוד שבורים, מאוד מזניחים ואלימים. אבל צריכים לזכור דבר אחד: בלילה, הילד לא חושב עלי או עליכם, הוא חושב על אמא שלו, על אבא שלו.
גם אם הם הכי מזניחים בעולם וגם אם הם הכי איומים בעולם, ילד תמיד ירצה את ההורים שלו. גם אם ביום יום טוב לו בבית חם ואוהב שמשמש לו כמשפחה, הוא יפנטז על המשפחה האמיתית שלו.
ומה עושים כאשר אמא אומרת בטלפון שהיא פשוט לא מוכנה לקבל את הילד לחג? היא לא רוצה לראות אותו? מי יגיד לו כזה משפט? וגם אם יש לו משפחת אומנה הכי חמה שיש, מישהו יכול לעמוד מול שברון לב שכזה?
בית ארעי
כל אדם מגיע לעולם עם תסריט כתוב מראש.
הקב"ה היחיד שיודע חשבונות, מה כתוב לנו מגלגול קודם, מה נצטרך לעבור בעולם הזה, היכן יש לנו לתקן, לאיזה הורים ניוולד ואת מי נפגוש.
יש ילדים שזוכים לחיות בדירת קבע כל חייהם, בבית חם ואוהב, עם הורים תומכים ומשפחה ענפה. יש ילדים שגדלים כיתומים, ויש ילדים שגדלים כיתומים חיים.
יש ילדים שהרוויחו את חייהם בחזרה כשעברו למשפחה אומנת ויש ילדים שהסיוט שלהם רק גדל שם.
יש אנשים עם לב כל כך טוב ורחב, שאינם יכולים להישאר אדישים מול זוועות הסיפורים שהם שומעים, ולא רק שאינם יכולים להישאר אדישים, הם אינם שקטים ואינם נחים עד אשר יעשו מעשה אקטיבי לסייע לאלו הזקוקים להם.
אין שחור ולבן, אין נכון ולא נכון. אך כן יש לנו את הרשות הנתונה, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהחליט מה יהיה איתם.
יש ילדים שייצאו מחושלים מאופי החיים הללו ויש כאלו שלצערנו יפלו. בדיוק כמו המשפחות שמגדלות אותם. גם לדעת מתי לעצור – זוהי גבורה, בעיקר עבור אנשים שבעיניהם חסד האומנה הוא רם מעלה.
נחמה מספרת על עצמה, כי לאחר שהייתה משפחה אומנת מספר שנים, בעלה הרגיש שהדבר כבר גדול עליו והיא החליטה להפסיק. בשלב מסוים מתוך תחושה אישית אמיתית, החלה שוב בתהליך של קליטת ילדי אומנה ובאמצעו חזרה בה. "הרגשתי שאני עושה עוול למשפחה", היא הסבירה. "זהו רצון אישי שלי שבוער בי, אך מי אמר שבני המשפחה שלי באותה רמה בעניין? האם אני יכולה להחליט עבורם שהם רוצים לעשות כזה מעשה חסד משמעותי שהוא לחלוטין משנה חיים? פתאום הבנתי שקודם החסד צריך להיעשות בתוך הבית לפני שאני אוספת עוד פרויקטים. לאחר שהילדים יעזבו את הבית, אני בטוח אקח ילדים לאומנה, אתן להם את הלב שכה חסר להם. הבית הוא אולי דירת ארעי – אך התחושה ומילוי הלב והחסד, הוא קבוע לחלוטין".
תגובה אחת
טוב שהדגישו בסוף, והיה ראוי להדגיש יותר, שיש משפחות אומנה מופלאות, המוסרות את נפשן למען הילד, והן הרוב, הסיפורים כאן הם חריגים יותר, וקשים בהחלט 😢