יסוד נאה אמר הגאון רבי משה מרדכי עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא, בכנסיה הגדולה, שנערכה בוינא, בשנת תרפ"ג: תלמיד הלך ללמוד ל"חדר". התחיל רבו ללמדו פרשת בראשית (ג' כ"ד): "ויגרש את האדם, וישכן מקדם לגן עדן, את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, לשמור את דרך עץ החיים".
רבי, שואל הנער: מי הם אותם "כרובים"? ולשם מה הניחם הקב"ה בפתח גן עדן?. תלמידי היקר, השיבו הרבי: רש"י מפרש, ה"כרובים", הם "מלאכי חבלה"! הקב"ה נתן להם תפקיד, לשמור ולחסום בחרבם, את הדרך המובילה לגן עדן. חזר התלמיד השקדן על פירוש זה פעמיים ושלש, עד שנחרט היטב במוחו.
חלפה לה תקופה. הילדים החרוצים חגגו כבר כמה מסיבות "סיום". הגיעו בשעה טובה ומוצלחת, אל פרשת תרומה. הנה קוראים אנו אודות ה"כרובים", שהיו על גבי ארון הקודש: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת" (שמות כ"ה כ'). שואל הרבי: תלמידיי היקרים, מי יודע פירוש המילה כרובים? קפץ "אותו תלמיד" השנון, עם זכרונו הנפלא, ממקומו, וענה: "מלאכי חבלה". מבליע הרבי חיוך ומתקן את השגיאה: חלילה, אין אלו "מלאכי חבלה", הכוונה כאן – כרובים, שדמותם כ"מלאכי השרת". חזר התלמיד על הדברים, והגיע לידי הכרעה שיסוד הדברים הם: "כרובים" ש"בספר בראשית", הם – "מלאכי חבלה". ו"כרובים" ש"בספר שמות", הם – "מלאכי השרת". שינן הדברים, עד שהיו חקוקים על ליבו.
שנים על גבי שנים עברו, ו"אותו תלמיד" נכנס לישיבה. התחיל ללמוד מסכת ברכות (ל"ט.), בפרק "כיצד מברכין", אודות ירק הנקרא "כרוב". אם הביאו לפניו כמה מאכלים, על איזה מהן מברך קודם. שאל הרבי את תלמידיו: "מי יודע הפירוש של כרוב"? שולף אותו תלמיד עם זכרונו הנפלא, את תשובתו השנונה. הדבר תלוי: "כרובים ש"בספר בראשית", הם – "מלאכי חבלה". ו"כרובים" ש"בספר שמות", הם – "מלאכי השרת". אך תחת אשר יזכהו הרבי במחמאה על ידיעתו הרחבה, שומע הוא צליל של תוכחה: "חשוב על דבריך, טרם שתוציאם מפיך" – שח הרבי בחיבה. וכי מה עניינם של מלאכים, אצל סוגייתנו העוסקת ב"ברכת הנהנין"? אמור מעתה, הסביר הרבי, ה"כרוב" שעולה כאן על השולחן, מין ירק הוא.
ברבות השנים, עלה "אותו תלמיד" לשיעור גבוה, והתחיל ללמוד מסכת סוכה (ה:(. שם אמרו חז"ל, אודות הכרובים שעשו ב"משכן", על ארון הקודש, "מאי כרוב – כרביא". שוב שאל הרבי את תלמידיו, מי יודע פירוש המילה כרביא? כאן החליט אותו תלמיד – השתיקה יפה. כבר נכשל עם "כרוב" זה, מספר פעמים עם זכרונו הטוב. הסביר הרבי, שהכוונה כאן שהכרובים היה להם פני תינוק. עכשיו כבר בא אותו תלמיד, לידי מסקנא. גזירה היא מן השמים, שהוא לעולם יסתבך בפירוש המילה של "כרובים". פעם הפירוש "מלאכי חבלה", פעם "מלאכי השרת", פעם זה מין "ירק" שנקרא כרוב, ופעם זה "תינוק". מי יגלה רז זה, מה טמון בסודו של הכרוב?.
כשגדל אותו תלמיד, נעשה הוא עצמו מלמד דרדקי. כשהגיע אל ה"כרובים" ש"בספר בראשית", לפני שהיה לשום תלמיד הזדמנות לשאול איזה שאלה בפרשת ה"כרובים", פנה אל תלמידיו ואמר להם: שמעו נא תלמידי היקרים, בני חביבי. אנוכי למדתי בישיבות המעולות, שיננתי היטב את לימודי, והיו דברי תורה הורה שנונים בפי. נער הייתי גם זקנתי. מעולם נתקשיתי, בפירוש של המילה "כרובים". ובכל שנה ושנה נסתבכתי יותר ויותר. ובכן אני יגיד לכם יסוד הדברים. תזכרו זאת לאורך ימיכם ואז ייטב לכם כל הימים. וכה היו דבריו: האדם הוא כ"כרוב". ארבעה פירושים לכרוב, וארבעה נקודות הן, במהלך חיי האדם. כאשר נולד האדם הוא "כרביא" – תינוק. תינוק זה כשנולד, יש לו ראש כמו כרוב, שהוא מן ירק. כלומר, ראשו סתום ועדיין לא נתפתח. אינו יודע מטוב ועד רע. הרי הוא כחומר ביד היוצר. מאידך זוהי גם מעלתו. כשם שצמיחתו של הירק, תלויה באופן גידולו, כך תלוי עתידו של התינוק, באופן חינוכו. עתידו של התינוק, תלוי בחינוך שמעניקים לו הוריו. אם יתחנך, לתורה ולמידות נעלות. אם הבן רואה, שהאבות מקיימים את מצות ה', מתוך שמחה. אז, רוצה הוא להמשיך בדרכם. יש בכוחו לטפס ולהגיע לשיא הפסגה, לרום המעלה, ולהיות קודש קודשים – "מלאכי השרת". ואם ח"ו להיפך, אז יתגדל להיות מן הכת של "מלאכי חבלה". חינוכו של תינוק קובע את עתידו…! (מתוך הגדה של פסח חיים שיש בהם).
ועד"ז יסוד גדול כתב דעת סופר (פרשבורג) לפרש, הכתוב "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לד' והיה ערכך לפי זרעו" (ויקרא כז טז). יל"פ עפ"י רמז כי מדריגת האב ניכר לפי ערך אשר הנהו מחנך את בניו לתורה, כי חינוך הבנים הוא אבן הבוחן למדרגתו ביראה. וז"ש "אם משדה אחוזתו יקדיש איש לד'", כלומר אם אתה רוצה לדעת איך הוא מדריגת פלוני ביראה, אם באמת ובתום לבב הקדיש את אחוזתו ר"ל את עצמיותו לד', אז תוכל להעריך את זאת "לפי זרעו", אם מחנכם ומגדלם על ברכי התורה והיראה. ונזכה לעשות רצונו יתברך אכי"ר.
