חובש מד"א בתחנת עפולה, דור קינן, הוצב בליל ההילולה במירון כאשר קיבל את הקריאה – להגיע בדחיפות אל מוקד האירוע. "הגעתי לזירה וראיתי הרבה החייאות, ילדים פצועים וצעקות. מול העיניים שלי היו שמונה אזרחים מחוסרי הכרה וכאן הבנתי שמדובר באירוע חריג", משחזר קינן.
"פעלתי לפי הנוהל, בקור רוח ובלי לעצור. טיפלתי בפצועים ברי הצלה והראשון שטיפלתי בו היה ילד בן 17 שנאבקו על חייו. עבדנו כמו סרט נע, אם הייתי עוצר הייתי נשבר. החלק הכי קשה היה שספרתי כל גופה וגופה, על מנת לתת תמונת מצב למוקד מד"א".
על גודל האירוע והטרגדיה, הוסיף: "מדובר באירוע מסוג שונה בגלל גודל המקום, הצפיפות וכמות הנפגעים. הגישה הייתה מאוד מוגבלת ותנאי השטח היו קשים. גם עכשיו, כמה ימים אחרי, אני לא בטוח לגמרי שעיכלתי. לא הצלחתי עדיין לעצור ולחשוב על מה קרה שם בליל שישי. בשבת כבר הייתי במשמרת במוקד, כי חייבים להמשיך".
מתנדב איחוד הצלה אבי ביסמוט שהיה בזירה מספר בכאב וזעזוע: "אחרי שהגיעו מספיק כוננים, לקחתי ילד, לערך בגיל 16, מתוך כל הפוגרום והבטחתי לעצמי שהוא שלי ואני לא עוזב אותו עד לבית חולים. לצערי הילד היה בלי דופק, עשיתי עליו עיסויים ועם צמד מלאכים כתומים בראשם אביגיל ביר, פינינו אותו לבית חולים תוך נסיונות החייאה. כשהגענו לבית חולים חיכה לנו רופא בחוץ ואחרי בדיקה קצרה אמר בקול קר וסמכותי תשכיבו אותו במתים"…
"לא הצלחתי עוד לשמור על קור רוח ירדתי מהאמבולנס והתפרקתי כמו תינוק מנסה לעכל את מה שראיתי בשעה האחרונה חזרתי למירון להמשיך לעזור וברקע הרמקולים צועקים שמות של ילדים שהוריהם מודאגים ושוב התפרקתי מבכי מתוך הבנה שחלק מהשמות של הילדים לעולם לא יענו להם"…
"בכוחות שלא היו לי אני מטפס חזרה את הדרך למוקד איחוד הצלה ובראשי הזכרונות הקשים מנסה לשחזר מה עברתי ולא מצליח להאמין למה שראיתי למזלי איחוד הצלה הזניקו עשרות כוננים של יחידת חוסן שמעניקים עזרה ראשונה נפשית והרגשתי כתף תומכת להירגע ולשחרר את כול מה שהיה נצור בתוכי".
"זכור לי שכשהורדנו את הילד תוך כדי החייאה אני הייתי על האלונקה ועשיתי עייסוים והרבה אנשים נבהלו מאוד לראות את הסיטואציה הקשה, חשוב לציין שמי שמרגיש/ה קושי מסויים בעקבות מראות קשים וכד', יש הרבה פסיכולוגים בקהילה שמחכים לכם".
עדות נוספת מהשטח מספר פראמדיק מגן דוד אדום, יוסי חלבי, תושב כפר תבור, מהראשונים שהגיעו לזירת האסון בהר מירון: "קצת לפני השעה 01:00 בלילה, קיבלנו קריאה על מספר מטופלים שזקוקים לסיוע. התקדמנו לכיוון ומצעד לצעד – הדיווח התעצם ומספר הפצועים גדל. הובלתי את הצוות עם שבעה פרמדיקים וחמישה חובשים והבנו שאנחנו נכנסים לתוך זירת אסון".
על גודל הטרגדיה והרגעים הראשונים, הוסיף: "אנחנו בעצם היינו הראשונים שהגיעו לזירה. המראות היו מאוד קשים, צעקות ואנשים נמחצים, בהתחלה חשבנו שקרסה טריבונה. עבדנו בצפיפות חסרת תקדים. האנשים שהיו בתור לצאת לא הבינו מה קרה, לא הייתה פיסת קרקע פנויה. צרחנו לאנשים לזוז הצידה ופשוט ראינו ערימה של אנשים שוכבים אחד על השני. הבנתי את גודל העניין בתוך שניות ספורות, כל רגע החייאה וכל רגע חילוץ של פצוע. הזירה הייתה נקייה, בלי דם, בלי הרס של רכוש ובלי קריסה של היציעים. התחלנו להוציא מטופלים אחד אחד ולטפל, בזמן שעוד ועוד כוחות הגיעו לזירה. המוזיקה עדיין פעלה ברקע בדקות הראשונות ואי אפשר היה לזוז ימינה או שמאלה".
על היום שאחרי, סיפר: "בעצם המשמרת שלי המשיכה לתוך האסון – כאשר הייתי במסוק מד"א. ההרגשה הייתה מאוד קשה, לוקח זמן לעכל ולהבין. אני משחזר כל הזמן את האירוע וחושב אם יכולתי לעשות משהו טוב יותר. אני מדבר עם הצוות שלי, מוודא שכולם בסדר מבחינת נפשית. קשה מאוד לחזור לתפקד כרגיל אחרי אסון שכזה".
