כל אחד מאתנו אוהב בשלב כל שהוא של חייו להתרפק על העבר. מכירים את זה שאתם יושבים בשיחת סלון עם ההורים, או עם הסבא והסבתא, ומשתוקקים למוצא פיהם? "כשהיינו ילדים העולם היה אחרת, נקי יותר, זך יותר, היינו רעבים לפת לחם, לחמנו בגטאות, הזענו כדי להביא לחם לפי הטף…" או אפילו אתם, מנויים יקרים, לא קורה לכם פעם שאתם מוצאים את עצמכם בחברת ילדכם, בני התשחורת בקהילה, הכמהים לדעת כיצד היא נולדה, מה היו המהמורות בדרך, היכן הוקם הבית הראשון בשכונה, מי היו ילדי הכיתה הראשונה בת"ת בעירנו וכדו'.
בעוד שלגבי העתיד, הקלישאה כי "העתיד נראה ורוד יותר" היא סוג של הימור, הרי שכל אחד מאתנו אוהב מעת לעת להתרפק על העבר, על הילדות, על 'הימים של פעם'… נוסטלגיה, בקיצור.
'בחזית מדיה' גאה להגיש בפניכם את מדור "אז והיום", שיספק עבורכם, הקוראים, את הסיפורים הנוסטלגיים, הרגעים הבלתי נשכחים ורגעי השיא שהפכו אז לשיחת היום – בראייה אקטואלית ועדכנית, תוך הנגשה לאירועי ההווה.
לעיתים, אף אם אין מדובר באירוע בקנה מידה היסטורי, היות ועל סדר היום האקטואלי או התורני מונח נושא 'חם' כל שהוא המעורר בערגה געגועים לימים של פעם, בבחינת 'הקריאה מעוררת את הזמן'. לעיתים יהיה זה מאורע פוליטי שמעורר נשכחות, ונבקש להציב קווי דמיון בין הדמויות הפוליטיות של אז והיום, ועוד ועוד כיד ה' הטובה עלינו בעזרתו יתברך שמו.
יצאנו לדרך?
• • •
בימים בהם אנו מבכים את חורבן הבית, עליו ביכו חכמינו את אשר נאמר "שועלים הלכו בו", מגישה 'בחזית מדיה' מבט חטוף מזווית אקטואלית למהומות מנהרות הכותל בשנת תשנ"ו, אשר גבה את חייהם של 69 חיילי צה"ל ושל מאות פלסטינים.
• • •
מאז כיבוש הכותל בשנת תשכ"ז ועד לשנת תשנ"ו, עם סיום הביקור במנהרות הכותל של הימים ההם, נאלצו התיירים שביקרו במנהרות הכותל, לסוב על עקבותיהם אחר תוואי כל המסלול. עם השנים החליטה המדינה כי בשל עומסים וצפיפות רבה בין מבקרים שזה עתה נכנסו והחלו את הביקור לבין מי שכבר סיימו ומבקשים עתה לשוב על עקבותיהם, לחצוב בקיר הצפוני של המנהרות, בבריכת הסטרותיון, המבשר על סיום מנהרות הכותל, על מנת לאפשר לציבור לצאת החוצה בבטחה.
שער היציאה אמור היה להיחצב הישר בלב הרובע המוסלמי בקרבת השוק המוסלמי, משם היו אמורים התיירים הרבים, ובהם כמובן יהודים, לצאת ולצעוד במסלול קצר עד ליציאה וחזרה אל הרובע היהודי.
במשך השנים ספגה מדינת ישראל איומים מצד הפלסטינים והוואקף לבל יעזו לחצוב בקיר הצפוני 'ולהשתלט' על הרובע המוסלמי. מדינת ישראל בראשות יצחק רבין, גנזה את התכנית.
במוצאי יום כיפור תשנ"ז, הודיע במפתיע ראש הממשלה הנכנס בנימין נתניהו על פתיחת פתח היציאה מהמנהרה, מה שגרר בעקבותיו גל עימותים. העימותים החלו בהר הבית וברובע המוסלמי, אך מיום לום הם התשטו עוד יותר, עד להתפשטות המהומות אל כל רחבי הגדה והרשות הפלסטינית.
היה זה יו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, שליבה את האש, כשבנאום לבני עמו האשים כי ישראל מבקשת לפגוע באתרים הקדושים לאסלאם וכי המנהרה עוברת מתחת בהר הבית. הנאום הוביל למחאה חריפה מצד הוואקף, שהצטרף גם הוא לטענה, לפיה המנהרה עוברת מתחת להר הבית וישראל מתכוונת 'להשתלט' על האתר. למעשה, המנהרה עברה מתחת לבית ספר פלסטיני, הרחק מן ההר.
היום הקשה ביותר מבחינת המהומות נרשם כעבור שלושה ימים, בי"ג תשרי. נהרגו בו 11 חיילי צה"ל וכ-70 פלסטינים. צה"ל הכריז על מצב חירום בשטחים ושינע טנקים אל מוקדי העימות בערים הפלסטיניות.
המהומות הסתיימו בשעות הערב של יום המחרת, בתום שיחת טלפון שקיימו נתניהו וערפאת, בעקבותיה קרא יו"ר הרש"פ לנצור את הנשק.
הפרשנים הביטחוניים באותם ימים נחלקו לפשרה של אותה שיחה. יש מי שאמר, כי היו אלו ראשי מערכת הביטחון שהמליצו לנתניהו 'להרגיע' את ערפאת באמצעות מילות פיוס, מה שאכן הביא להרגעת הרוחות. מנגד, מזכיר הממשלה, דני נוה, שתיעד את פרטי השיחה, ציין כי בשיחה העביר נתניהו לערפאת אולטימטום על כיבוש מחדש של שטחי הרשות הפלסטינית במידה והמהומות אינן פוסקות.
