לאחרונה הזמן עובר לי מהר באופן מיוחד.
בכלל, ככל שאנחנו מתבגרים יותר, כך הזמן הולך ונעשה מהיר יותר. פעם עשרים וארבע שעות ביממה היו נראות לי זמן ארוך ומתמשך, ובתור ילדה קטנה לחכות שעה בין בשר לחלב הרגיש פרק זמן שלעולם לא יעבור. היום, שעה ביום עוברת לה בהינד עפעף, הלילה בכלל טס לו במהירות והחידוש הוא שגם השבוע לפתע, מרגיש לי כאילו התקצר משמעותית.
בכלל, בתקופת הסגר שהימים והלילות התערבלו להם למשהו אחד ארוך ובלתי מזוהה, רגש הזמן קצת קהה בנו. ושוב, פעם אחר פעם אני מוצאת את עצמי ביום רביעי, מכינה רשימה לקניות לשבת, ולא מבינה לאן נעלמו להם ימות השבוע.
יום ראשון זה היום בו מתאוששים משבת, מנסים לחזור לשגרה לאט ובקלות, יום שני זה עדיין תחילת שבוע, נכנסים כבר יותר לעניינים ומנסים להספיק את מה שדחינו מהשבוע הקודם. יום שלישי הוא כבר אמצע לכל הדעות, מרגישים את השגרה זורמת בעורקינו, ואופס, שוב פעם מגיע לו יום רביעי עם רשימת הקניות ומזכיר לי ששוב מתקרבת לה שבת המלכה.
בתור בחורה צעירה, זכורה לי שבת כיום שחיכיתי לו כל השבוע, זמן לנוח ולקרוא ספרים לאט ובנחת, לאכול אוכל טעים של אמא או סבתא. ופתאום אני שמה לב ככל ששבת מתקרבת אני נעשית לחוצה יותר, ועצבנית יותר. וזה לא התאים לי ממש להרגשה הטובה והחמה ששמרתי מקום בליבי לשבת.
בירור קצר שערכתי עם עצמי הבהיר לי כמה דברים. ראשית כל הפעם האחריות היא עלי, אני זאת שצריכה להכין את השבת, לבשל, לכבס ולנקות. דבר שני לשבת ולקרוא כבר לא ממש יוצא לי, מידי פעם לעבור ברפרוף על כמה עלונים, לקרוא כותרות ראשיות ומקרה הטוב סיפורים קצרים.
בקיצור שבת נהייתה אחרת ממה שהייתה לי בעבר, אבל כל זה כמובן לא מוריד מערכה, שמתי לב שכאשר אני מצליחה להיכנס לתוכה ברוגע ובשלווה, לכבד אותה כראוי ולשמוח בה, היא גומלת לי חזרה בטוב, ומשפיעה לי שפע למשך כל השבוע כולו. כשאני מצליחה לעצור ולשים בצד את הרגשות המלחיצים והלא נעימים ולהתמקד ברוגע ובקדושה המיוחדים, אני מצליחה באמת להתמלאות בהם ולקחתי איתי אותם הלאה. זה דורש עבודה, אין ספק. אבל עבודה ששכר טוב בצידה, ובשעת כתיבת שורות אלה, (גילוי נאות זהו יום ראשון) אני מתחילה להתגעגע אליה שוב, ומחכה.
