כך מתאר רבי שלמה אבן וירגה בספרו שבט יהודה את מראות ההוד של חג הפסח, כפי שעולה מעדותו של הקונסול הרומי מרקוס.
כשמגיע ראש החודש הנקרא אצלם ניסן, יוצאים רצים ושלוחים במאמר המלך והשופטים לכל סביבות ירושלים, וכל מי שיש לו מקנה צאן וקצת בקר ימהר להביא המקנה כדי שימצאו עולי רגלים די זבחיהם וגם למאכלם. כי העם רב מאוד, וכל מי שלא היה בא לזמן הקצוב, היו מחרימים כל ממונו לקודשי הבית, ואז היו כל אנשי מקנה ממהרים ובאים. ובנחל סמוך לירושלים היו מעבירים המקנה בנחל כדי שירחץ ויינקה מכל לכלוך, ובהגיעם להרים אשר סביב לירושלים היו רבים כל כך עד שלא נראה דשא כי כולו הפך לבן מלובן הצמר.
ובהגיע יום העשור, כי בארבעה עשר בחודש היו עושים אותו קרבן, היו יוצאים כולם לקנות את הזבח הנקרא אצלם "פסח". ומתקנת היהודים, שכשיוצאים לעבודה זו לא יאמר שום אדם לחברו "גש הלאה" או "הניחני ואעבור", ואפילו היה האחרון שלמה או דוד מלכם. ושאלתי את הכוהנים, והשיבו כי הדבר הוא להראות שאין גבהות לפני המקום בזמן הכנת עבודתו, וכל שכן בעבודתו ממש, ובאותן השעות כולם שווים לטובה.
ובהגיע יום י"ד בחודש היו עולים במגדל גבוה שבמקדש, ושלוש חצוצרות של כסף בידם, ותוקעים. אחר התקיעה מכריזים ואומרים: 'עם ה' שמעו! הגיע זמן שחיטת הפסח לשם מי ששכן שמו בבית הגדול והקדוש הזה!' וכאשר שמעו העם הקריאה היו לובשים בגדי מועד, כי מחצי היום ולמטה היה יום טוב לכל היהודים, לפי שהוא זמן הקרבן.
ובפתח העזרה הגדולה היו עומדים שנים עשר לוויים מבחוץ, לישב ולהתרות בבאים שלא יזיקו זה לזה לרוב המהירות והפחז ושלא ייכנסו בערבוביה ויבואו למחלוקת. וכבר אירע בפסח אחד שמעכו שם זקן אחד עם קרבנו מרוב הלחץ. והעומדים בפנים היו שם ליישב היוצאים שלא ידחקו זה לזה. וכן היו הם נועלים שערי העזרה כאשר ראו שנכנסו אנשים שיש בהם די בפעם אחת.
ובהגיע אל מקום השחיטה, שורות של כוהנים היו וכפות של כסף וכפות של זהב בידם; ושורה שהתחלתה של כסף – כולה של כסף, ושל זהב – כולה של זהב, וכל זה להידור ולתפארת. וכל אחד מן הכוהנים שבראש השורה מקבל כף אחת מדם השחיטה ונותנה לחברו, וחברו לחברו, עד מקום המזבח. והכוהן שבראש השורה בצד המזבח מקבל כף אחת מדם השחיטה וזורק את הדם על קיר המזבח, ומחזיר את הכף כשהיא ריקה ונותנה לחברו, וחברו לחברו, עד סוף, באופן שכל כוהן וכוהן היה מקבל כף אחת מלאה והחזיר כף אחרת ריקנית. ולא היה זה להם לעיכוב, כי היו כל כך זריזים בעבודה זו, עד שהיו הכפות נראות רצות ובאות כחצים ביד גיבור. ושלושים יום מקודם הפסח היו מרגילים הכוהנים עצמם בעבודה זו.
ושם שני עמודים גדולים וגבוהים, ועליהם שני כוהנים בחצוצרות של כסף בידיהם, ותוקעים בהתחלת קרבן כל כת וכת, כדי להשמיע לכוהנים העומדים על דוכנם שיאמרו ההלל בקול רינה ותודה. והתנורים שהיו צולים בהם הקרבן היו על פתחיהם, ואמרו כי הוא לפרסם האמונה ולשמחת החג. ואחר הצלייה אוכלים בקול הלל ורינה ונשמע קולם למרחוק. ואין שער משערי ירושלים שינעול דלת בלילי הפסח מפני כבוד העוברים והשבים כי רבו. (שבט יהודה, לרבי שלמה אבן וירגה).
—
בידינו נותר תיאור נורא, על פסח שהושבת, והדם נשפך בו כמים, הכל בגלל אוולתו של חייל רומאי, ותגובתם של "עזי הנפש" אותם מתלהמים שהחליטו למחות בצורה מסוכנת. ההתגרות בגויים, הפכה למסוכנת, היא גרמה בעיצומם של ימי חול המועד למותם של כעשרים אלף יהודים, אך בל נקדים את המאוחר.
המאורע הנורא אירע כאשר הנציב הרומי ששלט בירושלים היה קומאנוס לפני כאלפים שנה. המאורע המעציב מתואר ב"קדמוניות היהודים", שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו… כשניהל קומאנוס את העניינים ביהודה פרצה בעיר ירושלים מהומה, שבה נהרגו יהודים רבים.
"קודם אספר את הסיבה שבגללה אירעו המאורעות האלה: כשהגיע החג הקרוי פסח, בו מנהג הוא לנו להגיש לחם לא חמץ לשולחן, והמון רב התכנס מכל המקומות לחג".
ההתכנסות הגדולה הייתה כדי להגיע לבית המקדש ולהקריב את קרבן הפסח, מאות אלפי יהודים הצטופפו באזור ירושלים, מוכנים לשמחת החג, להקרבת הקרבן, ואכילתו על מצות ומרורים.
קומאנוס, הנציב חשש שמא יקרה איזה מעשה מרידה על-ידם, שכן ריכוז כה גדול של יהודים עלול להביא לאיזו תסיסה שעלולה לסכן את שלטונו. הוא ציווה לפלוגת חיילים אחת לקחת את כלי המלחמה ולעמוד על הסטווים של בית המקדש כדי לדכא את המהומה, אם יקרה ותתחולל. אגב "קדמוניות היהודים" מציין, שקומאנוס לא היה הראשון שהציב כוח הרתעה בסטווי בית המקדש, מעשה זה עשו גם לפניו האפטרופסים האחרים ששלטו על ארץ יהודה.
ביום הרביעי של החג התגלה חייל אחד שעמד מעל סטווי בית המקדש, וביזה את ההמון בצורה מבישה. מעשה זה היווה עילה לתקרית "דיפלומטית" קשה. שכן כשראו היהודים את מעשהו הנפשע של החייל, "תקפם רוגז וכעס על-כך", היהודים אמרו שלא הם שנעלבו, אלא שם אלוקים הוא שחולל. עזי הפנים שבהם גידפו את קומאנוס ואמרו שהחייל נשלח על-ידו, הסכנה הייתה מוחשית.
כששמע קומאנוס על חוצפתם של המתלהמים היהודיים, וגידופיהם, הוא נעלב וכעס, הוא גם שלח להתרות ביהודים שיחדלו מתשוקתם למהומות ולא יפתחו במרידות בשעת החג. ואולם עזי הפנים, המתלהמים, לא השתכנעו, הם המשיכו להפריח סיסמאות כנגד הנציב, בטיעון כי הוא זה שגרם לחילול השם, והא האיש שיש למחות בו ולפגוע בו.
קומאנוס, הבין שהמצב עלול לצאת מכלל שליטה, הוא החליט מייד על ביצוע מהלך הגנה, בתוך זמן קצר ניתנה הוראה לכל אנשי הצבא להתגייס מידית, אנשי הצבא הרומי נתבקשו ליטול את הנשק לידים ולהגיע לאנטוניה – היה זה מבצר סמוך לבית המקדש. היה זה מבחינת הנציב, צעד של הרתעה, שיניא את המתלהמים במידה ויחשבו להמשיך ולגדף אותו, או להתחיל ולהתסיס כנגד שלטונו המבוסס.
התגובה של היהודים הייתה בהלה איומה, ההמון שראה את המוני החיילים שהגיעו, ונבהל ומיהר לברוח. וכך מתאר המספר את הרגעים העצובים הבאים שנגמרו בשפך דם המוני:
ומתאר יוסף פלאביוס: "ומשום שהמוצאות היו צרים והם חשבו שהאויבים רודפים אחריהם, הצטופפו רבים בבריחתם ונדחקו אלה לאלה בדרכים הצרות ונהרגו. ואמנם, נמנה מספר האנשים שנהרגו באותה מהומה בשתי ריבואות. מכאן ואילך היה אבל תחת חג, והכול שכחו את התפילות ואת הקרבנות ופנו למספד וליללות. אסונות כאלה נגרמו על-ידי מעשה זדון של חייל אחד…"
