ליל הבדולח הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי גרמניה ואוסטריה פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.
הרקע
התקופה שלפני ליל הבדולח התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלה ההגירה היהודית מגרמניה, ותהליך דחיקת היהודים החוצה מהחיים הכלכליים. מכאן נבע הרצון בהסלמת המדיניות האנטי-יהודית ברייך.
ב-7 בנובמבר 1938 ירה הרשל גרינשפן, צעיר יהודי גרמני בן 17 שנמלט לפריז, בארנסט פום ראט, המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית שם, ופצעו. מניעו של גרינשפן, שמטרתו המקורית הייתה לפגוע בשגריר ובטעות פגע במזכירו של השגריר, היה מכתב שקיבל ממשפחתו, שבו נאמר לו שמשפחתו הוגלתה לפולין, במסגרת גירוש זבונשין, יחד עם למעלה מ-12,000 מיהודי גרמניה שמוצאם פולני. המכתב לגרינשפן תיאר את כל המאורעות הקשים שקרו לבני משפחתו במהלך הגליה זו, שהייתה הראשונה בסדרה של פעולות להגליית יהודים מגרמניה.
נסיון ההתנקשות (בשלב זה) עורר זעם בחוגים נאציים. למחרתו, ב-8 בנובמבר, עיתוני המפלגה, (תחת הכוונתו של שר התעמולה יוזף גבלס), תקפו באכזריות את היהודים על המעשה. באותו לילה היו מספר התארגנויות מקומיות של כנופיות פורעים נאצים אשר שרפו בתי כנסת ופגעו ביהודים וברכושם. למחרת מת פום ראט מפצעיו, ובכך למעשה נשלמה האמתלה הדרושה וניתן האות לפוגרום.
על פי פרופ' מאיר שורץ, מספר דברים מעידים שהפוגרום תוכנן מראש: עדויות כי שוטרים הזהירו את חבריהם היהודים מראש עוד לפני ההתנקשות, מהתרחשות פוגרום, כמו גם דפוס פעולה דומה בכל המקומות שכלל אספה מקומית של כל חברי המפלגה הנאצית ולאחר דברי הסתה מהמפקד המקומי, צעידה משותפת לכיוון בתי עסק ובתים בבעלות יהודית לביצוע הפוגרום, וכן התזמון "המקרי" של הפוגרום ליום השנה לפוטש במרתף הבירה.
בנאום לציון ניסיון הפוטש ב-1923, נמנע היטלר ימ"ש מכל אזכור של המאורע בפריז וב-9 בנובמבר לא כתב גבלס אפילו מילה אחת ביומנו על ההתנקשות בפריס יום קודם לכן, למרות שמאוחר בערב נועד עם היטלר. ההיסטוריון שאול פרידלנדר טוען כי שתיקתם יוצאת הדופן הפומבית והפרטית של היטלר וגבלס לגבי אירועי ה-7 וה-8 בנובמבר הייתה אות ברור לתוכניות ל"התפרצות ספונטנית של זעם עממי", שנועדה להתרחש ללא כל סימן למעורבות מצד היטלר. לאחר שנודע על מותו של ראט, אמר גבלס בנאומו באותו ערב: "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן".
אירועי הלילה
ליל הבדולח התרחש ביום השנה הכפול לפוטש במרתף הבירה (1923) ומהפכת נובמבר (1918), יום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציינו. היטלר ובכירי המפלגה הגיעו למינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית והתכנסו בבניין העירייה הישן.
לאחר שנועד עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.
בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעיתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש. בימים שלאחר הפרעות איבדו 400 נפש נוספים את חייהם. במחנה הריכוז בוכנוולד נרצחו 207 יהודים; בדכאו כ-185 נפש; מספר הנרצחים במחנה הריכוז זקסנהאוזן אינו ידוע. לא ניתן, אפוא, לקבוע את מספרם המדויק של קורבנות ליל הפרעות. ההשערה לפי מחקרים מדוקדקים היא שמספרם נע בין 1,400 ל-1,500. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.
בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו, ואנשי מכבי אש נמנעו מלכבות את השרפות, ואף ליבו אותן. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.
אומדן הנזקים שנגרמו בנפש וברכוש
ממדי ההרס וההרג המקובלים בספרי ההיסטוריה לקוחים מהנתונים שמסר היידריך ב-11 בנובמבר, כיום לאחר תום האירועים, ולפיהם נהרגו 36 יהודים, נהרסו 815 חנויות ונשרפו 267 בתי כנסת. דו"ח נאצי אחר מונה 91 הרוגים וכיום זוהי הסברה המקובלת.
המספרים האמיתיים הם בוודאי גבוהים בהרבה. לפי ההיסטוריון איאן קרשו. עמד מספר החנויות שנהרסו על 8,000. פרופ' מאיר שוורץ מעמותת "בית אשכנז" העוסקת בתיעוד בתי הכנסת שנהרסו, מונה 1,406 בתי כנסת שנשרפו או נהרסו כליל. כמו כן הוא מעמיד את מספר היהודים שנהרגו בליל הפרעות על 400 ולאחר הכללת אלו שהתאבדו בימים שלאחר מכן כתוצאה מהן או נרצחו בשלושת מחנות הריכוז אליהם נשלחו (דכאו, בוכנוואלד וזקסנהאוזן) מגיע האומדן ל-1,300 עד 1,500 אבדות בנפש. על פי הערכות מוזיאון השואה האמריקאי – 2,000 עד 2,500.
הכינוי "ליל הבדולח"
הכינוי "ליל הבדולח", או "ליל הבדולח של הרייך" (Reichskristallnacht), הוא בבחינת לשון נקייה ונטבע על ידי הנאצים במטרה הכפולה, להמעיט בנזקי הפוגרום (זכוכיות מנופצות ותו לא) ולשוות לו גוון חיובי הנלווה לנצנוץ האור בשברי הזכוכית.
על פי פרופ' מאיר שורץ, בניגוד לדעה הרווחת, לא היה זה כינוי רשמי של המשטר הנאצי, שכן המשטר השתמש במונחים מגוונים אחרים, כמו "מבצע היהודים" (Judenaktion), "מבצע נובמבר" (Novemberaktion), "מבצע נקמה" (Vergeltungsaktion), "מבצע מיוחד" (Sonderaktion) ו- "מפגן נקמה" (Protest-Kundgebungen). המונח "ליל הבדולח" היה יצירה של ההמונים, ונראה שנוצר על ידי תושבי ברלין בהשראת החלונות המנופצים, ובשל רסיסי הזכוכית הרבים שכיסו את הרחובות.
חוקרים כפרופ' מאיר שוורץ סבורים על כן כי השימוש במונח "ליל הבדולח" אינו ראוי. ואכן, לפחות במקורות גרמניים רשמיים כיום הוא מכונה "ליל הפוגרום" או "פוגרום נובמבר", ונחשב ליום זיכרון.
—
