שיתוף
תגובות
חדשות » פוליטי » מה עומד מאחורי הסערה בממשלה בשבוע האחרון
רע"ם משותף
מה הוביל את רע״מ לתמוך בחוק הפיצול • מדוע עבאס העדיף מלכתחילה את אופציית נתניהו • על המתחים הגואים, על היריבות העזה ועל הקרב האדיר סביב ההגמוניה הערבית
תגיות:
מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד חותמים על ההסכם הקואליציוני | צילום: רע״מ

א. למנסור עבאס, יו״ר רע״מ, יש אמירה שהוא נוהג לחזור עליה שוב ושוב. ״אנחנו לא שמאל ולא ימין. אנחנו נציגי הציבור הערבי ונלך עם מי שידאג לנו״. עוד מהסבב השני – כשהרשימה המשותפת התאחדה בשנית לאחר דימום קשה בסבב הראשון – נקט עבאס בגישה הזו. הוא היה מראשוני הדוחפים להמלצה על בני גנץ, המלצה שנרשמה בשעתו כתקדים היסטורי, וקרא לשיפור חייהם של האזרחים הערבים במדינת ישראל. ההמלצה חזרה על עצמה גם בתום הסבב השלישי, אך התנגדותם הנחרצת של צבי האוזר ויועז הנדל לממשלת מיעוט פוררה את המשמעות האפקטיבית של המלצת הנציגות הערבית. ממשלת נתניהו-גנץ שהוקמה ייתרה את הדיון סביב המפלגות הערביות והחלישה את כוחן.

עבאס, פרגמטי מאין כמותו, עקב בעניין רב אחר העימותים והקטטות בתוך הממשלה ההיא. הוא ראה את גודל הקוטביות בין מחנות כן/לא נתניהו, את הדיכוטומיות המוחלטת של המפה, את השיתוק סביב השאלה שקורעת את החברה הישראלית והבין את שעת הכושר לממש את חזונו האזרחי. נמאס לו: הפשיעה הגואה ברחוב הערבי, העוני המחפיר בקרב משפחות במגזר, הצורך בפיתוח כלכלי ותכנון עירוני, הכמיהה לתשתיות בסיסיות; כל הצרכים שבאופן יסודי לא קודמו בשנות הנהגת המשותפת – לפחות לא על ידה – הובילו אותו להרחיק לכת ולחשב מסלול מחדש. לא עוד המלצה פה ושם על מועמד לראשות ממשלה, לא עוד מו״מ נקודתי על הצבעה כזו או אחרת במליאה, לא עוד דילים בחשאי ובחדרים סגורים, לא עוד נוכחות ממושכת בשולי האירועים.

לאורך כל קמפיין הבחירות שיננו בכירי רע״מ את המנטרה לפיה הם לא מחויבים לאף גוש. ״גם אם זה יכלול את בצלאל סמוטריץ׳ ואיתמר בן גביר״, אמרו שם, ״נשקול ברצינות ללכת לממשלה כזו״. עבאס עצמו הפליג בהצהרותיו ונטע חששות עמוקים בקרב מתנגדי נתניהו. כשנשאל אם יתמוך בחקיקה שתקפיא את הליכיו המשפטיים של העומד בראשות הממשלה (דאז), סירב לשלול את האפשרות על הסף והותיר אותה על השולחן. ״נראה מה נהוג בדמוקרטיות המפותחות ונבחן את הדברים בכובד ראש״, השיב. המטרה היתה אחת ויחידה: להגיע עם מקסימום כוח למשא ומתן הקואליציוני ביום שאחרי.

ראשי המשותפת תקפו את עבאס ושות׳ השכם והערב: טענו שהוא משיל מעליו את הזהות הפלסטינית, שהוא נותן לגיטימציה ל״כיבוש״, שהוא מתחנחן כדי לרצות את ״הציונים״ ושאת כל ערכיו הוא מוכר תמורת נזיד עדשים. לפרקים היה נדמה שהתקפותיהם נושאות פרי. רע״מ התקשתה לזנק, קרטעה לאורך תקופה, ברוב הסקרים דשדשה סביב אחוז החסימה והתחושה הכללית היתה שההימור של עבאס בדרכו לנחול כישלון.

תוצאות הבחירות הביאו את המפלגה לעמדה חלומית. אמנם רק ארבעה מנדטים היו מנת חלקה, אך אלה הספיקו כדי להציב אותה כלשון המאזניים. קלפי המיקוח שלה השתפרו דרמטית. גוש נתניהו + בנט מנה 59 מנדטים, והגם שסמוטריץ׳ התנגד באופן נחרץ וחד משמעי לממשלה עם רע״מ – אירוע שעל פניו הדף את רע״מ לזרועות גוש השינוי – עבאס רקד על שתי החתונות והעביר לראשי הגוש מסרים ברורים לפיהם הוא שוקל ללכת עם נתניהו למהלך של בחירה ישירה (הצבעה לה הסכימה ״הציונות הדתית״). כל מהלכיו ואמירותיו התמקדו בניסיון לעלות את ערכו ולספח אליו את ״כל המרבה במחיר״. גם בהצבעה ההיא על הועדה המסדרת, כשהתעוררה מחלוקת בין גוש נתניהו לגוש השינוי סביב מפתח החלוקה, העדיף עבאס לתמוך במתווה של גוש השינוי. זה לא קרה כי בינו לבין נתניהו התגלעו חילוקי דעות וגם ללפיד – שנפגש איתו לפני ההצבעה ודאג להוציא את התמונות – לא ממש היה קשר להחלטה. התמיכה היתה נעוצה בסיבה אחת ויחידה: המתווה של גוש השינוי העניק לו את עמדת שובר השוויון. הפשרה שהושגה אז בין הליכוד ל״ימינה״ (ימינה תקבל מקום נוסף בועדה על חשבון הליכוד) דחקה את עבאס מהפוזיציה אליה חתר כל העת.

הדרך הארוכה שעשה עבאס, הרצון לשמש לשון מאזניים כמעט בכל מחיר, ההימור ההיסטורי והסיטואציה הנדירה שבה הוא נמצא הובילו לתהייה שבמחשבה ראשונה התקשיתי למצוא לה מענה המניח את הדעת.

ב. בשבוע שעבר התקיימה הצבעה על החוק לפיצול הליכוד. עד היום, חברי כנסת שרצו להתפצל ממפלגתם ולא לספוג את הסנקציות הנלוות לכך (למשל: היעדר אפשרות להתמודד בבחירות שלאחר מכן במפלגה קיימת) – נאלצו לגייס למהלך מספר שיגיע לכדי שליש מגודל הסיעה. החוק שרקחו סער, אלקין וליברמן קובע מעתה שדי בארבעה חברי כנסת – בלי כל קשר לגודל הסיעה – כדי להתפצל מהמפלגה במסגרתה התמודדו בבחירות. הרציונל ברור: להקל על חברי כנסת מהליכוד, סיעה המונה כיום 30 מנדטים, לנטוש ולהצטרף לממשלה.

החוק אכן עבר ברוב של 60 תומכים מול 54 מתנגדים. ברשימת התומכים היה אפשר למצוא את ארבעת חברי רע״מ. האירוע הזה הוליד שאלה מתבקשת: כיצד המפלגה שמחזיקה את הממשלה בארבע אצבעותיה – מרימה את ידה בעד חוק שמייצר את האופציה להוציא אותה מהמשוואה? איך זה שבמחי הצבעה מוותרים בפוטנציה עבאס ושות׳ על מעמדם כלשון מאזניים ומנטרלים את כוחם הרב?

הסבר רווח גרס שחוק הפיצול ננעל באופן הרמטי בהסכמים הקואליציוניים. הדרישות המפליגות של מנסור עבאס נענו בהסכמה, אבל אלה הוּתנו בתמיכה ברורה בחוק השנוי במחלוקת. אז נכון אמנם, מסביר מי שמסביר, שרע״מ היו שמחים לו החוק לא היה עובר אף בסופו של דבר הסכם, כפי שיודע כל צרכן פוליטיקה, זה הסכם. דא עקא, ההסבר הזה לוקה בחסר. להבנות הקואליציונית אין בהכרח השפעה ממשית. בסוף, המשחק הפוליטי נע בין כוח למפגש אינטרסים. אישיים ופוליטיים. אם יש דבר שקשה להצמיד לעבאס זה את הכינוי טיפש. הסוחר הממולח בסביבה מבין היטב שלרוב ראשי הקואליציה אין אינטרס כעת בהליכה לקלפי. לא בנט שמחפש להיצמד לכסאו, לא ליברמן שנמצא מבחינתו בעמדה חלומית, לא לפיד שחושב על היום שייכנס לבלפור ולא סער שטרם גיבש קהל תומכים קוהרנטי ושחלק מאנשיו חוטפים זיעה קרה כאשר המילה ״בחירות״ חולפת ליד אוזניהם. נניח שעבאס היה מסרב לתמוך בחוק לפיצול הליכוד, איזה שוט אמיתי היה לבכירי הממשלה לאלץ אותו לתמוך בכל זאת על אפו ועל חמתו?

מנסור עבאס | צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ

גם על השאלה הזו פוזרו השערות שביקשו להסביר את הרציונל של חברי רע״מ. עבאס מעריך, במידה לא מבוטלת של היגיון, שאין סיכוי אמיתי לתרחיש של פיצול ארבעה ח״כים מתוך הליכוד. מי שסלד מנתניהו והתקשה להמשיך להיות חלק מהמפלגה בראשותו, כבר עזב: גדעון סער, זאב אלקין, שרן השכל, מיכל שיר. מי ש״שרד״ עד היום יישאר גם בעתיד. גם אם אותו עתיד יכלול תקופה ממושכת באופוזיציה. לכן הוא העדיף שלא להיכנס לעימות עם ראשי הקואליציה על חוק שלדידו בין כה וכה לא יגשים את ייעודו.

אך גם בהסבר הזה טמון קושי מסוים. עם כל הכבוד, עבאס לוקח פה סיכון משמעותי. האיש שחרט על דגלו פרגמטיזם וייבוא תקציבים – מסתכן, גם אם במידה פחותה, בהפיכתו ללא רלוונטי. לכן נדמה שההסבר המשלים נעוץ ביריבות העזה בין רע״מ לבין הרשימה המשותפת. זה לא סוד שהתחרות על ליבו של המצביע הערבי מכתיבה רבים מהמהלכים של המפלגות הערביות. בעוד רע״מ עסוקים בניסיונות לגבש רשימת הישגים מידיים ולשדר שהכל תלוי בהם – במשותפת נחושים להוכיח שדרכו של עבאס מוטעית.

לפני ההצבעה הבינו ברע״מ, או לפחות חששו מאוד, שאם ירימו את ידם נגד חוק הפיצול, המשותפת תהיה שם בכדי להשלים לקואליציה את הרוב הדרוש. שימו לב למספרים: הקואליציה יחד עם רע״מ מונה 61 ח״כים. האופוזיציה – 59 ח״כים. נניח, רק נניח, שכל חברי הכנסת של רע״מ היו מצביעים נגד החוק – כאמור, כדי להבטיח את מעמדם כלשון מאזניים – די היה בארבעה חברי כנסת מהמשותפת שהיו תומכים כדי להעביר אותו. אם מורידים את אלי אבידר שהכריז כי לא ירים את ידו בעד החוק (ח״כ יואב בן צור לא השתתף בהצבעה הודות לקיזוז עם חבר מהקואליציה) ומביאים בחשבון האופוזיציה את עמיחי שיקלי העצמאי (שנעדר אף הוא מהמליאה) – אנחנו ברוב קואליציוני (55) + המשותפת (4) מול 58 (הכולל את רע״מ ועוד שניים מהמשותפת. על אף שהמספר יכול היה להצטמצם בהיעדרות אותם שניים, מה שהיה מצריך פחות תומכים). רוב שהיה מבטיח את כניסת החוק לספר החוקים.

במילים אחרות: ההנחה שלרע״מ היתה יכולת אמיתית להתנגד לחוק ולמנוע את העברתו אם רק היתה חפצה בכך – לא ממש מדויקת. לרשימה המשותפת היה וישנו אינטרס עליון בחוק הזה כדי לחבל ולפגוע ברלוונטיות של רע״מ, להפחית את התלות של הממשלה בה ואט אט להוציא אותה מחוץ למשחק. המאבק ביניהם חריף מתמיד. העובדה שטיבי בסוף התנגד אקטיבית לא מעידה שהיה פועל בצורה זהה גם בתרחיש שבו רע״מ היו מתנגדים. חלק מחברי המשותפת נעדרו מהמליאה בשעת ההצבעה כיוון שבתוך תוכם הם רצו במעבר החוק (ואגב, גם על ההיעדרות הזו והסיכומים מראש שעיגנו קלקולציה שתבטיח את החוק – הם קיבלו כמובן תשלום. רק ״במקרה״ ח״כ סלימאן חשה ברע ורק ״במקרה״ ח״כ אבו שחאדה היה עסוק עד צוואר). עבאס וחבריו הבינו מצוין את הסיטואציה. הם חששו שהמשותפת תתמוך ונמנעו מעשיית שרירים. במידה ואכן היו עושים שרירים, היו עלולים לצאת קירחים מכאן ומכאן: גם היו מפרים ברגל גסה סיכום קואליציוני (שלא לומר משבר קואליציוני ממש), וגם היו נכשלים במשימתם להבטיח את עמדת שובר השוויון בעתיד.

כשאלקין נשאל על שיתוף הפעולה עם הרשימה המשותפת סביב החוק, הוא השיב: ״לא ידוע לי״. אבל האמת היא שהוא ידע גם ידע. בין אם מי שניהל את המגעים בפועל היה לפיד ובין אם זה היה פוליטיקאי אחר מהאגף הימני – הקודקודים בגוש השינוי, שעמדו על החשש של רע״מ, ידעו לשחק היטב על המתח בין המשותפת ליריבתה המושבעת.

זאב אלקין ויאיר לפיד | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

ביום ראשון השבוע העלה בטוויטר ח״כ וואליד טאהא, יחידה נוספת בקומפלקס הרופף של רע״מ, ציוץ נוקב: ״הודעתי לקואליציה שחברי הכנסת של רע״מ לא ישתתפו בדיוני הועדות ולא יצביעו על חוקים במליאה עד להודעה חדשה״. מכיוון שסערת חוק האזרחות די התפוגגה בסה״כ, לא ממש היה ברור על רקע מה צויץ הציוץ המיליטנטי. תיכף ומיד התברר על מה יצא הקצף: אנשי רע״מ זעמו על הדיווחים שיצאו בימים שלפנ״כ לפיהם בקואליציה חותרים להבנות רחבות עם הרשימה המשותפת כדי להבטיח את יציבות המיזם עתיר הקצוות. הם מיהרו להציב שורת דרישות וגם דאגו להדליף את כולן לתקשורת. הן זו הערבית והן זו הישראלית.

רוב הדרישות שהוצבו בפני ראשי הקואליציה היו בסך הכל סיכומים שכבר הושגו במו״מ הקואליציוני, אבל החרדה מפני קטיפת הישגים בידי המשותפת, או לכל הפחות דימוי כזה בדעת הקהל הערבית – הובילה את רע״מ לחולל עימות מתוקשר ומצג מרוכז של שבירת הכלים. הסערה המהונדסת אכן הובילה להקדמת העברת רשות הבדואים ממשרד הכלכלה למשרד העבודה והרווחה, אבל לא פחות חשוב מכך: עפ״י פרסום ברדיו נאס, בוטלו צווי הריסה נגד שישה בתים בנגב והוכרז על תחילתו של תהליך הסדרה באיזור.

המשותפת מצידה לא נשארה חייבת. בתחילת השבוע עמלו בקואליציה על השיבוצים והאיושים בוועדות השונות. במהלך הפגישות האינטנסיביות ישבו אלקין, ניר אורבך, עידית סילמן ומיכל רוזין יחד עם עופר כסיף ואוסאמה סעדי מהמשותפת כדי להגיע להבנות על החלוקה המורכבת. בהודעות SMS שנשלחו באותו יום לקהל הערבי נכתב: ״הישג לרשימה המשותפת. יושב ראש בוועדה, שניים מחברי ועדת הכספים וסגן יו”ר הכנסת. זו הוכחה לקבלת ייצוג משמעותי בוועדות הכנסת מבלי לשלם מחיר כלשהו בגין תמיכה בחוק האזרחות״..

כל שחקן פוליטי יודע שהאיום המרכזי איננו מי שעומד בצד השני, אלא דווקא מי שנמצא במחנהו שלו. מי שמתמודד איתו על אותה משבצת. בין רבין ופרס התנהלה יריבות מרה, בוז׳י הרצוג ושלי יחימוביץ׳ החליפו מהלומות קשות, נתניהו קם כל בוקר כדי לנטרל כל בדל של אלטרנטיבה מימין ואת אירועי השנה החולפת במרכז-שמאל רצוי לבחון, בין היתר, דרך עינית קרב ההובלה בין גנץ ללפיד. גם בנידון דידן: ציר רע״מ-המשותפת הוא המוקד שראוי להפנות אליו את אור הזרקורים. המתחים, ההתקוטטויות, ההתכתשויות ובעיקר הסקרים המשתנים בחברה הערבית – לכל אלה תהיה השפעה דרמטית על אורך חייה של הממשלה.

ג. המאבק המדמם בין אחמד טיבי ואיימן עודה למנסור עבאס הוא לא עוד מאבק פוליטי צר על רקע אישי. הוא מאבק מהותי. על דרך. על גישה. על שיטה. לא יהיה מוגזם לקבוע כי לפנינו מתחוללת נקודת מפנה היסטורית. טקטונית. קרב של ממש על ההנהגה הערבית בשנים הקרובות. המחלוקת היא אמיתית: האם על חברי כנסת הערבים להמשיך לצעוק מעל בימת הכנסת ולהתבוסס בנאומים שפורטים על הנימים הלאומיים, או שמא יש לנקוט בפעולות שישלבו את הנציגות הערבית בחוגי השלטון ויהפכו אותה להיות חלק אינטגרלי ממעגל מקבלי ההחלטות – תהא זהותם אשר תהא?

זאת, אגב, אחת הסיבות המרכזיות שעבאס העדיף באופן מובהק את נתניהו על פני גוש השינוי. מעבר לנטייתו כאדם דתי לחבור למפלגות דתיות ולהבטיח עמידה על עקרונות שמרניים משותפים, הוא ראה בנתניהו כרטיס כניסה לטווח ארוך. הוא הבין שאם הוא ונתניהו – אייקון בימין הישראלי – יעמדו יחד בפודיום בלשכת ראש הממשלה ויכריזו על שילוב ידיים ועשיית היסטוריה בין יהודים לערבים – התמונה תהדהד שנים ותכשיר אותו סופית לבוא בקהל. ייתכן שגם הימין המגזרי יראה בו שותף לגיטימי בכל וריאציה. עבאס לא חושב רק על השנה-שנתיים הקרובות. הוא ותנועתו שואפים להיכלל בחישובי הקואליציות גם ביום שאחרי נתניהו. בליל המדגמים הוא רוצה לראות את הפרשנים לוקחים אותו כמובן מאליו. השיתוק הפוליטי המתמשך היה הכלי שאפשר לו לבקוע את החומה בין הגושים, לנצל את הקרע בחברה הישראלית ולהתחיל לעלות על הגל. אבל בתמונה הגדולה, הרחבה, יש לו יעד ליצור ישות פוליטית כמו זו של המפלגות החרדיות. הן אינן נושאות את דגל הציונות על ראש שמחתם, אבל כל הקשת הפוליטית רואה בהן אופציה. ההתנגדות החד משמעית של סמוטריץ׳ מנעה ממנו להגשים את חלומו באופן מלא, והוא נאלץ, ממש לא בלב שלם, ללכת למיזם הרבה פחות הומוגני והרבה יותר שברירי.

אגב 2, בהתאם למתח עליו הרחבנו בסעיף הקודם, אפשר לציין הסבר נוסף מדוע עבאס העדיף את נתניהו. בממשלה הנוכחית, כפי שודאי ניתן לראות, הרשימה המשותפת משחקת תפקיד חשוב. אחמד טיבי מרבה להיפגש עם יאיר לפיד (שאצל ציבור מצביעי תע״ל אפשרי יותר לעיכול יחסית, למשל, לבנט), עיסוואי פריג׳ בקשר שוטף עם עופר כסיף וגם איימן עודה לא חוסך בשיחות עם בכירים בקואליציה. הרושם הכללי הוא שיש למשותפת חלק לא זניח בכלל בהישרדות הממשלה. כלומר, העובדה שלראשיה קל יותר לדבר עם השמאל ולרקום איתו דילים – עשויה לסדוק את הקדריט הבלעדי אותו מבקשת רע״מ לקצור (כפי שאכן ניסו שם בימים האחרונים). אם עבאס ושות׳ היו הולכים לממשלה עם נתניהו, החרדים והציונות הדתית – היה קו ברור וחוצץ, לפחות בפומבי, בינם לבין המשותפת ולא היה ספק וצל צילו של ספק מי אחראי לשלל ההישגים, אם וכאשר.

מנסורס עבאס, אחמד טיבי ואיימן עודה | צילום: ויקיפדיה

כך או כך, עבאס מבין שהוא חייב, ברמה קיומית ממש, להביא תוצאות מיידיות. גם ככה חלקים גדולים בציבור הערבי זועמים על הצבעתו בעד חוק האזרחות (שעבר עדכון גירסא רכה יותר) ועל עמעומו את הסוגיא הפלסטינית. אירועי השעה עשויים לחרוץ את גורלו לשבט או לחסד. לאחר שברחוב הערבי יירשם שיפור משמעותי, תהיה לו האפשרות להמשיך בגישה הפרגמטית, בהשתלבות במוקדי המפתח ובעיצוב תנועה מבוססת מנדטים (כך לפחות הוא מנסה ומאמין). אם לא יביא הישגים מהירים – ועולם ימשיך לנהוג כמנהגו – המרמור והזעם יקנו שביתה בחלקים גדולים באוכלוסייה הערבית, והרוח שעשויה לנשוב היא: אם גם ככה אין שינוי, מדוע שנצביע שוב לרשימה הערבית המאוחדת? אם על אף כל הרצון הטוב של עבאס והתעלמותו מהאלמנט הפלסטיני, לא זזים דברים – למה שלא נצביע למי שמתעקש להדגיש את סוגיית הזהות ו״הכיבוש״: איימן עודה ואחמד טיבי? נכון, הפוליטיקה הערבית, כמו הישראלית, שבטית וקבוצתית. החילונים יעדיפו באופן טבעי את חד״ש והדתיים יותר יילכו עם רע״מ. אבל עבאס, כאמור, כאיש התנועה האיסלאמית, שואף לחולל מפץ. להשתלט על מעוזים נוספים באלקטורט הערבי. לשנות את ההנהגה מהיסוד. לחלוש על עמדות כוח משמעותיות במערכת הפוליטית. רק כאשר האזרח הממוצע בכפר כנא, בג׳לג׳וליה ובשפרעם יקום בבוקר ויראה כבישים מסודרים, תשתיות נורמטיביות, מוסדות מתפקדים ובעיקר צמצום דרמטי של מודעות האבל על צעירים שקיפחו את חייהם בסכסוך מאפיוזי – יירשמו תזוזות שישנו באופן מהותי את הפוליטיקה הערבית. מכאן הבהילות לחייב את הממשלה לייצר מנגנון שאמור להגביר אישורי הקמת פרויקטים חדשים במגזר. מכאן גם הדחיפות לאלץ אותה להסדיר כבר עכשיו איזורים בפזורה הבדואית בנגב.

זו גם הסיבה שרע״מ – עד כמה שאפשר להתייחס למפלגה הזו כמבנה אחיד – תתמוך קרוב לודאי בהעברת התקציב. זה לא רק הרצון ביציבות של הממשלה. זו בעיקר החיוניות בשינוע המיליארדים לעבר המוקדים השונים בחברה הערבית. הזמן קצר, המלאכה מרובה ובעלי הבית דוחקים: ראשי רשויות מהמגזר עומדים עם סטופר בלשכה של עבאס ושואלים מתי יקבלו החזר לאשראי שנתנו לו ביום הבוחר.

לכאורה, בדיוק מאותה סיבה יש מקום לחשוד שהמשותפת תהרהר בינה לבין עצמה להכשיל את התקציב (כמובן, ככל שזה יהיה תלוי בה. סוף כל סוף לממשלה יש רוב גם בלעדיה). אבל אפשר גם להעריך שאם אכן תעשה זאת, זה ייתפס יותר כניסיון לפגוע באינטרס האזרחי של המגזר ופחות כדאגה כנה לשלמות העם הפלסטיני. מה גם שקהל מצביעי המשותפת רואה בנתניהו דמון וגורם מרכזי בהדרת המגזר הערבי. הפרידה ממנו עדיין טריה. כל פעולה שתגביר את הסיכויים לחזרתו בטווח הקצר – ואי־מעבר תקציב בחודשים הקרובים יתרום לכך בהחלט – עשויה לפגוע בהם תדמיתית במידה ניכרת.

אירוע אחד כן יכול לשמח מאוד את נציגי הרשימה המשותפת: הסלמה בטחונית. רצוי גם ממושכת. תמונות של תקיפות בעזה, בניינים קורסים וסרטוני לחימה מהגזרות השונות – יעמידו את הממשלה בסכנת התפרקות ממשית. היכולת של עבאס ושות׳ לברוח מהסוגיות המדיניות תדעך. הוא יהיה מוכרח להתייחס לסדר היום הבוער ולנקוט עמדה ברורה. ניצנים לתרחיש כזה היה אפשר למצוא בראיון של ח״כ מאזן גנאים (רע״מ) בו הכריז באופן ברור כי אם צה״ל ייצא למבצע בעזה – הממשלה תיפול במיידית.

או אז אין בכלל ספק שאיימן עודה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן, אוסאמה סעדי וסמי אבו שחאדה יהיו שם כדי לנגן חזק על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גרם של אשמה בנפילת הממשלה לא ידבק בהם. ״הנה״, הם יכריזו באולפני התקשורת הערבית, ״בסוף אין הבדל אמיתי בין הממשלות. כולם ציונים שרוצים לפגוע באחינו הפלסטינים״.. הרגשות הלאומיים יבעבעו, התחושות ההיסטוריות יצופו, ההזדהות הקולקטיבית תוצב במרכז והשיח שביקש להתמקד בנושאים אזרחיים בלבד יידחק הצידה. זה לא יהיה רק ניצחון נקודתי על רע״מ. זאת תהיה הוכחה ניצחת, אותה הם יציגו לכל דורש, לגישה בה הם נוקטים כל העת: הדגשת הזהות הפלסטינית גם במחיר מידור שלטוני. כמי שנלחמים על הרלוונטיות שלהם בשנים הקרובות – יש לכך משמעות עצומה.

הצטרפו ועקבו אחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מטבע
שער יציג
שינוי
דולר ארה"ב3.254-0.306
ליש"ט4.4941-0.093
ין יפני2.9567-0.105
אירו3.8430-0.158
דולר אוסטרלי2.3975-0.146
דולר קנדי2.5891-0.381
כתר דני0.5167-0.154
כתר נורבגי0.36800.054
רנד0.2190-0.455
כתר שוודי0.37790.292
פרנק3.55590.008
דינר ירדני4.5896-0.317
לירה לבנונית0.0215-0.463
לירה מצרית0.2069-0.624
עדכון אחרון: 2021-07-27
אמונה זה לעלות במדרגה הראשונה, למרות שלא רואים את כל גרם המדרגות