לאחרונה הגיעו אלי מספר בלתי מבוטל של פניות מצד אנשים שעובדים בעבודת קודש של ממש: עבודה סוציאלית. זה נשמע לנו כמו עוד מקצוע מבוקש בשוק, אלא שמבט מעמיק מגלה שהמקצוע כלל אינו מבוקש. יש כיום בין 700 ל-1,000 תקנים בלתי מאוישים ואם מסתכלים על מה שעובר על עובדים סוציאליים, על התנאים והשכר שלהם, מבינים מדוע התקנים אינם מאוישים. מי רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
בשבועות הבאים אשתדל להביא את קול זעקתם ולדבר על כך בשיח ציבורי כי אסור לשתוק. נתחיל בשיחה שתעלה כאן בעילום שם, ובהמשך נדאג גם לתגובות הנוגעים בדבר.
בשנתיים האחרונות מנהל איגוד העובדים הסוציאליים מאבק ממושך למען זכויות העובדים הסוציאליים. העו"ס שאני משוחחת איתו, חרדי הארד קור, דובר אידיש, שעובד בתוך החברה החרדית, בין היתר, במגזרים הכי קיצוניים שאפשר לתאר.
כשהוא מתאר את העבודה שלו, אני קוטעת אותו מספר רב של פעמים ושואלת אם הוא בטוח במה שהוא מספר לי. בתגובה הוא שולח לי הוכחות כתובות מתוך החלטות של בתי משפט, ואני שואלת שוב: מדובר בחרדים? והוא עונה לי: אני משוחח איתם באידיש. הכי חרדים שיש.
אדגיש כי אין כאן הוצאת לעז על מגזר כזה או אחר, חלילה, אלא העלאת מודעות לתופעות שמתרחשות דבר יום ביומו, ועל אף שקשה להאמין, הן פשוט בתוכנו וגם עליהן צריכים לתת את הדעת.
המאבק של העו"סים עוסק בשלושה אלמנטים בולטים: מוגנות, תנאים ושכר.
"העבודה שלנו אינה מאפשרת לנו להתקיים בכבוד", הוא מסביר ל'בחזית'. "אנחנו נוגעים במקום הכי רגיש, זה שאיש אינו רוצה לגעת בו. אין לנו אפשרות להחתים כרטיס בשעה 15:00 ולצאת הביתה כאילו לא קרה כלום. רגע קודם ישבתי בחקירה של ילדה בת 9 והעיניים הגדולות שלה מלאות הדמעות, אינן עוזבות אותי. תיאורי הזוועה של מה שחוותה בבית, כולל האלימות מהבחינות הכי קשות שלב אנושי אינו יכול להבין, רודפים אותי כשאני חוזר הביתה לילדיי הקטנים".
ומה בעניין הדו"חות הדחופים? "אם שופט אומר לך ביום חמישי בצהריים שעליך להגיש דו"ח תוך שלושה ימים, המשמעות היא שביום ראשון בבוקר הדו"ח צריך להיות אצלו. מתי אעבוד עליו? ברור שמהבית. וזה עוד לפני האיומים שאנחנו סופגים על בסיס קבוע…", וכך הוא מספר סיפור קיצוני בו הוצאו מהבית עשרה (!) ילדים למשפחות אומנה. "דבר כזה יכול לארוך כשנה, עד שנצליח להוכיח שהילדים חיים תחת סכנה, שיש להכל גיבוי בהוכחות בולטות ובהחלטת שופט", הוא מסביר. "ואז יכולים להגיע האיומים מצד ההורים: 'אנחנו יודעים היכן אתה גר'. אז נכון, התלוננתי במשטרה, אך זוהי שגרת חיינו".
לדבריו, "יש כאן מערכת שלמה של עובדים תחת טראומה משנית. זו יכולה להיות מקלחת של ערב שבת בה אני נזכר כי לא שלחתי את הטופס שמאשר העברה של ילד למוסד בו הוא צריך לשהות. דוגמה קטנה – ואז אומרים שאנחנו 'חוטפי ילדים'".
עוד ציין העו"ס החרדי, כי "אם אנשים היו יודעים מה צריך עו"ס לעשות כדי להוציא ילד מהבית, היו מדברים אחרת. שלא לדבר על כך שילדים שהוצאנו מהבית, זה בבחינת הצלת נפשות ממש. ילדים שחיו תחת משטרי דיקטטורה ואלימות מכל הסוגים. ילדים בני 5 שעברו התעללויות שאי אפשר לתאר במילים או להעלות על הכתב".
בנוסף לכל זה, יש גם את הכוננויות שבהם העובדים הסוציאליים יכולים לקבל הקפצה בשתיים בלילה כי אחד הילדים ברח ממוסד בו הוא שוהה, או ילדים שהסתובבו ברחובות.
הטענה העיקרית היא שהם אינם מקבלים תנאים הולמים, כולל הגנה, ובוודאי שלא שכר הוגן לעבודתם. "אם אחרי כל אחוזי המשרה שלי, כולל כוננויות מקסימליות בחודש, אחרי לימודי תואר שני וכד', אני בקושי מרוויח עשרת אלפים שקלים, מדוע שאלך לעבוד בעבודה כה מתישה פיזית ונפשית? זהו שכר שאוכל להרוויח בעבודה משרדית קלה יותר. כאן מדובר בהצלת נפשות, בעבודה שהולכת איתנו הביתה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. אין שקט, אין רוגע, יש איומים, יש כאן חיי אדם על חיי המאזניים. איך לא מתייחסים אל הנושא הזה בכובד ראש?", הוא אומר, ספק בכעס ספק בייאוש.
בדבריו הוא מזכיר את האפשרות להקלה בתנאים, כמו סיוע מצד אנשים שאינם דווקא עובדים סוציאליים. "מדוע אחרי כל הזמן שאני משקיע בחיי אדם, כפשוטו, אני צריך לשבת לתייק חומרים או למלא דו"חות שיכולה למלא במקומי מזכירה שאינה בהגדרת תפקיד של עו"ס? וזו רק דוגמה קטנה להקלה בתנאים שיכלו לסייע לנו.
הגיע הזמן שהציבור יבין מול מה מתמודד עובד סוציאלי. נכון, יש את אלו שעסוקים בנושאים פחות קריטיים, אך יש עובדים סוציאליים שעומדים בתוככי המערכה ונוגעים בדברים המזעזעים ביותר. עומדים מול משטרה, בתי משפט, טיפת חלב, חווים פלאשבקים בסופי שבוע או מתעוררים באמצע הלילה בעקבות טלפון של מדריכה בפנימיה שזקוקה לעזרה SOS. עובדים שצריכים לנסות לחשב מי יוציא להם את הילדה מהגן כי הם אינם יכולים לצאת מוועדה שמתארכת בבית משפט. "יש בדיחה שחורה בין העובדים הסוציאליים, שכל עובדת סוציאלית צריכה בעל שעובד בהייטק – כדי שיהיה לה מספיק כסף".
