"במספר שמות כל זכר לגולגלותם" (א, ב)
יש להבין, שאל הצדיק רבי לייב מסוכטשוב, מפני מה אצל השבטים נאמרה מילת "לגולגלותם" ונשנתה פעמים מספר, ואילו במניין בני לוי, נאמר רק "כל זכר מבן חודש ומעלה" (ג, טו).
הגמרא במנחות (לז.) מספרת ש'פלימו' (שם חכם) שאל את רבי: אדם בעל שני ראשים, באיזה ראש יניח תפילין? כעס עליו רבי, מפני שזוהי שאלה שאינה מציאותית. עודם מדברים, הגיע יהודי וסיפר שנולד לו תינוק בעל שני ראשים – כמה סלעים עליו לתת לכהן בפדיון הבן?…
מסיימת שם הגמרא שלמסקנה, גם אם נולד כזה תינוק, הרי שהוא טרפה ואינו חי יותר מי"ב חודש.
לפי גמרא זו, מבאר רבי לייב את השוני בין מניין ישראל לשאר הלווים בצורה נפלאה: בני ישראל נמנו מגיל עשרים ומעלה, משכך אין בהם ולו אדם אחד שיהיו לו שני ראשים, וניתן למנותם "לגולגלותם". אבל הלווים, הרי נמנו בגיל חודש, וייתכן שייוולד שם תינוק שיהיה עם שני ראשים, וכזה אחד לא ניתן למנותו "לגולגלתו"…
"תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן" (א, ג)
מפני מה היה צורך שספירת בני ישראל תיעשה על ידי משה ואהרן ביחד?
מבאר הגאון רבי יהונתן אייבשיץ: מכיון שלא סופרים את בני ישראל כפי שסופרים דברים אחרים, נעשה המניין באמצעות נתינת מחצית השקל. כספי המניין של מחצית השקל הרי הלכו לצדקה.
והרי לימדונו חז"ל (בבא בתרא ח:): "קופה של צדקה נגבית בשניים". לפיכך נאמר "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן".
"כאשר ציווה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני" (א, יט)
שואל הגאון רבי משה פיינשטיין: לשם מה הדגישה התורה שהמניין היה "כאשר ציווה ה' את משה"?
במדינה מתוקנת, יש צורך לדעת את מניין התושבים כדי להכין תשתיות בצורה מספיקה ולמנוע עומס על השירותים שמציעה הרשות העירונית, כמו: מים, חשמל, שירותי הרפואה ועוד.
במדבר סיני, מבאר רבי משה פיינשטיין, אכלו בני ישראל מן, שתו מבארה של מרים, הבגדים גדלו איתם ולא נזקקו אפילו לאקמול. משכך, אין כל תועלת בידיעת מניינם המדויק. על כך מדגישה התורה שנספרו בני ישראל "כאשר ציווה ה' את משה", שכן מלבד ציווי השם – לא היה כל צורך בספירה זו…
"כאשר יחנו כן ייסעו איש על ידו לדגליהם" (ב, יז)
כוונות עמוקות וסודות נשגבים היו בסדר הדגלים של עם ישראל במדבר, עד שמצאנו שמלאכי השרת התקנאו בו. אלא שיש להבין מפני מה היה חשוב שנסיעת בני ישראל תהיה בדיוק באותו סדר של החניה.
בספר 'מקרא מפורש' מבאר: מטבע ברייתם של רוב בני העולם, כאשר הם נמצאים בדרך ממקום למקום, הם מקפידים פחות על התנהגותם ועבודת השם שלהם, מכפי שהם מתנהגים בהיותם בביתם.
לכן הדגישה התורה: "כאשר יחנו כן ייסעו", באותו סדר של החניה. כך יהיו "איש על ידו לדגליהם". בסביבת השכנים – שומרים על התנהגות נאותה גם בדרכים…
"מבן חודש ומעלה תפקדם" (ג, טו)
בארצות הברית הוקם מוסד חינוכי מפואר, שהחליט לנקוט בחידושים פדגוגיים רבים לטובת הילדים. באחד הימים הוזמן למקום הגאון רבי יעקב קמינצקי, כדי להתרשם מהמקום.
ראה רבי יעקב באחד החדרים שהמזוזה קבועה בשליש התחתון של מזוזת הדלת ולא בשליש העליון, כפי שנפסק להלכה. "מה זאת?" תמה הגר"י קמינצקי באוזני מלוויו.
"אנחנו רוצים שהילדים יתחנכו למצוות וינשקו את המזוזה", הסבירו. "לכן שמנו אותה בגובה המותאם לילדים".
"לא כך מחנכים לתורה", נענה רבי יעקב, והסביר בחיוך: "את המזוזה יש לשים בשליש העליון. או אז יש להניח שרפרף, עליו יטפסו הילדים וינשקו את המזוזה. כך ילמדו שעליהם להתאים את עצמם לתורה ולא את התורה אליהם"…
