בין הזמנים בעיצומו, נגיף הקורונה עדיין משתולל לו בחוצות, אך את הנופשים לא מעניין דבר. את פסח העברנו בין ארבע קירות, מה נשתנה היה מוחשי מאי פעם, בל"ג בעומר לא הדלקנו מדורות, הנפש שלנו זועקת את שלה.
הציבור נוהר בהמוניו לחופי הים, הטיילות מפוצצות, הפארקים (הפתוחים מבניהם) מלאים, הכבישים בדרך לצפון פקוקים, כולנו צריכים להרגיש מעט את המרחב, לנשום אוויר צלול ולראות עולם, במיוחד שעננת הסגר עדיין מרחפת מעל ראשינו.
דומה הדבר למשרתו הטוב של המלך, שרצה המלך לתת לו פרס הוקרה לאות מסירותו הרבה אליו ונתן לו את האפשרות להיכנס אל חדר האוצרות שלו ולבחור לעצמו את הטובים מבין אוצרותיו. רק התנה שיהא זה בפרק זמן מוגבל.
המשרת נכנס לחדר ועיניו מסתנוורות מעוצמת כלי הזהב הבורקים, היהלומים הנוצצים וכלי הכסף המבהיקים. כשהוא מתאושש מההלם הראשוני ומסתכל סביבו, הוא מגלה שחצי מהזמן שלו תם. הוא ניגש לערימת היהלומים ונוטל יהלום אחד, ביד השניה מחזיק כלי העשוי זהב ותוהה לעצמו היכן יניח את כל האוצרות שכבר לקח. אז הוא מגלה שעוד רבע מזמנו תם ונותר זמן קצר במיוחד. בעוד הוא מתלבט אם להמשיך לעמדת היהלומים או ללכת לכלי הכסף, מכריז קולו של המלך כי זמנו תם.
המשרת עודנו נדהם מעוצמת החוויה ואינו מבין כיצד זה שהזמן עבר לו כה מהר – והוא לא הספיק לקחת כמעט כלום.
כיום אנו מסתובבים שמחים ומשוחררים, שיכורים מעוצמת החופש, נהנים מהרגע, לא ממש חושבים על העתיד. אבל יגיע זמן שנצטרך לתת דין וחשבון על כך. איני מדברת על כך שבעוד כחודש וחצי נעמוד למשפט. אנחנו פשוט לא אוחזים שם. אנחנו כרגע מרגישים את החופש, ההתפרקות. רוצים לשכוח ולהדחיק. רק חבל שאולי נשלם על כך מחיר שנשב בסוכה רק עם המשפחה הגרעינית שלנו ונתגעגע לטייל ולבקר קרובי משפחה.
בנוסף, בעוד כחודש וחצי נעמוד למשפט נוקב ואמתי, משפט שבו תינתן לנו האפשרות לבקש גם חנינה על עצמנו, להצדיק את מעשינו ולבקש על עתיד טוב יותר. זה הזמן שאפשר לבקש שיסורו המגבלות, שנחזור להיות בני חורין אמתיים – בלי מסכות ושמירת מרחק. אבל עד אז, לא לשכוח שאנחנו טרם שם. "איזהו חכם הרואה את הנולד".
