מירוץ החימוש: עם תום ימי מלחמת העולם הראשונה, וחלוקת הגושים ל"מזרח ומערב" בניצוחן של שתי המעצמות הגדולות ארה"ב ובריה"מ, נכנס העולם לסוג של מירוץ חימוש פראי בין ארה"ב ובריה"מ, כשברקע מואץ פיתוחן של פצצות אטום ומימן, שנועדו ליצור כוח הרתעה מפחיד.
פרשנים ניתחו במשך השנים את מה שעמד מאחורי המדינאים אך העובדה הפשוטה היתה ששני הצדדים היו מחוייבים למירוץ חימוש מטורף ולהשמדה הדדית, מרוץ לחימוש גרעיני, ומרוץ אל החלל.
הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי הביאה אמנם לסיום מלחמת העולם השנייה בחזית המזרח הרחוק, אך פתחה את המירות הנורא, כאשר מיד לאחר המלחמה הציעה ארצות הברית, בעלת השליטה הבלעדית בנשק אטומי, להקים רשות בינלאומית לקבלת החלטות בנושאי השימוש באנרגיה גרעינית ולפיקוח עליה. ברית המועצות דחתה את התוכנית ויצצרה בתוך זמן קצר פצצת אטום משלה, שלוש שנים לאחר מכן ערכה ארה"ב ניסוי בפצצת מימן, והרוסים לא פגרו אחריהם, וכך הקדישו המעצמות סכומי עתק רבים לפיתוח נשק גרעיני – טילים בין יבשתיים, צוללות נושאות טילים ומפציצים נושאי פצצות גרעין, כהכנה למלחמה עתידית בין שני הגושים.
כדי ליצור כוח שיכול להפציץ בכל העולם הקימה ארה"ב בסיסים בכל העולם כשהיא מקימה את "ארגון הברית הדרום-מזרח אסייתית" שהכיל את ארה"ב בריטניה צרפת אוסטרליה וניו זילנד פיליפינים ותאילנד, וגוף נוסף שכלל את בריטניה, איראן, טורקיה ופקיסטן. כשלמולם הרוסים ממשיכים ומאיצים את ההתפתחות הגרעינית, האיום הלך וגבר מיום ליום ומומחי הטכנולוגיה התעופה והנשק נדרשולתת מענה, טוב איכותי ובעיקר "שובר שוויון".
וכך חיפשו האמריקנים את המטוס האולטמטיבי, זה שיוכל להפציץ את הרוסים בכל מקום בו הם יכנסו, מאחר שברור היה שבמידה ותתפתח מלחמה יגיעו הטנקים של הסוביטים לגבולות האירופאים שבין מזרח למערב, נדרש כלי טיס מתאים למטרת עצירת המתקפה שאולי תגיע.
באותם ימים היו האמריקנים גאים במפציצי ה -B52, מפציצי ענק ששימשו את האמריקנים, יכלו לזרוע הרס רב, אולם ברור היה לגנרלים האמריקנים שלו תהיה מלחמה שכזו, הרי שמטוסי הרוסים יפציצו קודם לכל את שדות התעופה וימנעו ממטוסי הענק לנוע על המסלולים השבורים.
הרעיון היה פשוט, יש לפתח מטוב מיוחד, כזה שיהיה מהיר באופן לא רגיל ויוכל לטוס היישר מארה"ב, או מאחד מבסיסיה המרוחקים, אל החזית, מדובר במפציץ שאמור יהיה לשאת עליו פצצות אטום לרוב, ולהכריע קרבות ענק בלחיצת כפתור, דרוש היה גם שהמטוס יוכל לטוס בגובה רב במיוחד הרחק משיניהם של תותחי הנ.מ. ומטוסי הקרב של האויב, וכך לא יוכלו הללו להפיל את המטוס שעמוס בפצצות איומות על אדמה ידידותית, ללא ספק מדובר היה באתגר גדול, וממשלת ארה"ב הודיעה כי היא מוכנה לתת את כל שצריך, כדי להגיע לפתרון מעשי ליצור מטוס שכזה, המכרז, שפורסם בין הנוגעים בדבר, הפך לתחרות בין שתי חברות ידועות חברת בואינג שיש לה ניסיון בפיתוח מטוסים גדולים ועוצמתיים, ומולה חברת נורת' אמריקן, שמהנדסיה בנו את מטוסי הקרב האמריקנים של מלחמת העולם השנייה ומלחמת קוריאה.
יוצאים אל הדרך
שלא כצפוי, הזוכה במרכז היתה דוקא החברה הקטנה יותר, נורת' אמריקן, שהמומחים שלה הציעו רעיון של פיתוח מוצר מדהים וחדשני, הם שרטטו דוגמא של מטוס ענק בכל קנה מידה, שאורכו קרוב לשישים מטר, והוא בעל מראה מוזר שמו המיועד XB70 ולקירי, מטוס בעל מראה יחודי ומוזר, שנראה שילוב של טיל ומטוס, מהנדסי החברה הבטיחו שהמטוס שייוצר על ידם יוכל לטוס במהירות אדירה של מאך 3, מהירות שאליה הגיע אחרי שנים רבות רק מטוס ה"חמקן" הידוע בשם הציפור השחורה, הם גם דברו על טיסה בגובה עצום של 21.5 קילומטר, גבוה בהרבה מכל טווח של טיל ירוט או מטוס קרב, כשכמובן כמות פצצות האטום שהוא ישא עליו, תהיה מספיק כדי להשתיק בגיחה אחת את מתקפת האויב.
רעיון המהירות נבע מחוק פיזיקלי מענין, המהנדסים טענו כי בשל המרחק הענק שיש בין חרטומו של המטוס לכנפיו, נוצרים גלי הלם שנעים כל העת לאחור, המהנדסים תכננו כנפים נעות שיכולות להתכופף וכביכול לקבל אל תוכן את גלי ההלם, שיומרו לכוח עילוי אדיר שידחוף את המטוס, וכך לשכפל את כוח ההנעה של הדלק פי כמה וכמה, ולגרום למטוס להעיף את עצמו במהירות לא נתפסת.
הדחיפה הראשונית, קרי, מנועי המטוס גם הם היו מרשימים במיוחד, מדובר על לא פחות מששה מנועים עצומים וחזקים שישבו בזנב המטוס, וכך יצרו כלי טיס, שלא יכול להפגע משום מטוס אויב, ומשום כלי נשק נגד מטוסים, הוא פשוט היה מהיר מהם וגבוה מהם, וכך יכל, לפי דברי המהנדסים המתרברבים, להיות כלי הטיס הכי מסוכן, שיהיה זה שיצליח להכריע כל מתקפה שתבוא מהגוש הסוביטי, בנצחון מוחץ, רק שהם לא זכרו את הידיעה שהיושב בשמים ישחק, ומי שיכריע את המטוס לבסוף יהיה משהו פשוט בהרבה, אך בל נקדים את המאוחר…
נצחון מוחלט
התוכניות של מומחי חברת נורת' אמריקן, ריגשו את מפקדי הצבא האמריקני, הנתונים היו מרשימים בכל קנה מידה, על פי התכנון, מרגע ההמראה, יכל הוולאקירי שמשקלו אמור להגיע לכמאתים וארבעים טון, לטוס כמו קליע של רובה, והגיע למהירות וגובה עצום, כשהוא מחזיק על עצמו לא פחות מארבעה עשר פצצות אטום חמושות וטעונות, "למשל" הציע אחד המהנדסים, "ניתן לטוס איתו ממקום למקום ולמחוק בבת אחת ארבע נעשר מוקדי שלטון סוביטיים…" ציינו המומחים מציתים את דמיונם של האמריקאים אל מול שנואי נפשם, הרוסים.
האישור ליציאה אל הדרך ניתן, מדובר היה בפרויקט יקר אבל החברה התעלתה על כל היגיון והתקדמה בפרויקט, כשמידי פעם שומעים אנשי צבא ארה"ב על שלב נוסף בפיתוח, כך למשל התמודדו המהנדסים עם בעית "כסא המפלט", של המטוס, זה שאמור לחלץ את הטייס ברגע של אסון, כאשר טיסה במהירות שכזאת יוצרת חום עצום, וטייס שיפלט מהמטוס במהירות שכזו ישרף מהחום, הפתרון היה בצורת תאי מילוט מיוחדים כאשר הטייס ירצה לצאת ולהפלט ממטוס הוולקירי, תופעל מערכת יחודית שתסגור סביבם כיסויים מיוחדים ממתכת, שיהפכו ל"כיס מגן", שישמור על הטייס הבורח מפני החום העצום, זו רק דוגמא אחת לשלל של פיתוחים חשובים ויחודיים, ששולבו במטוס הנדיר שנבנה במרץ.
מי ששירת באותם ימים בחיל האויר האמריקני ידע לספר שכל מפקד בחיל, תלה במשרדו את תמונת הולאקירי, היתה זו הגאוה הגדולה עליה דברו כל המומחים, מהנדסי החברה לא הפסיקו להגות פיתוחים שונים ויחודיים, שבלעו הון של כסף, וזמן, הפיתוח נמשך והתעכב הרבה מעבר למתוכנן, והממשל נדרש שוב ושוב לאשר תקציבי עתק לפרויקט, שהפך לדבר הכי נחשק בצבא האמריקני, במפעלי נורת' אמריקן היתה אופוריה, איש לא התרגש מהעיכובים בלוח הזמנים, החלום הלך והתגשם אל מול העיניים, עד שהגיע שנת תשי"ט….
המידע שהגיע מהשטח, גרם להלם בקרב אנשי הצבא, כשהתברר שבאותם ימים הצליחו הרוסים לפתח טילים גדולים , שטוח הטיסה שלהם עובר במעט את טווח הגובה של מטוס הוואליקרי, מה שאומר ששוב המטוס הבלתי מנוצח הוא כבר לא כל כך מוגן, אנשי הצבא, הממשל ומומחי החברה נקראו לישיבה דחופה, כשעל הפרק השאלה, האם להמשיך את הפיתוח הנחשק של מטוס העל…
ויכוחים בצמרת
המפגש הדחוף שנערך לאחר קבלת המידע על הטילים הרוסיים, ריכז לחדר אחד אנשי חיל האוויר, הפנטגון ובכירי נורת' אמריקן, שהשפילו עינים לנוכח העובדה, שהמיזם הלזה לא שווה דבר, לאחר שהתברר שיש טילים שיכולים לנפץ אותו, ואל נשכח שמדובר במטוס שנושא עליו פצצות אטום, ריסוקו עלול יצור אסון נורא…
אנשי חיל האויר לא נטו לוותר על הפלא הטכנולוגי, כאשר בשלב מסויים הציעו ראשי החיל לנשיא אייזנהואר, להשאיר את המטוס כמטוס סיור, כזה שירגל אחרי אתרים רוסיים וילמד היכן כדאי להפציץ אותם באמצעות טילים, הנשיא הנזעם שמע את ההצעה וטענה בחריפות, שהמטרות אצל הרוסים ידועות וברורות ואין צורך להשקיע סכומי עתק נוספים כדי לייצר מטוס טיול וצילום… "זה פשוט רעיון משוגע" פסק' הנשיא, שהבהיר שכדי להנחית את הפצצות הוא יכול להשתמש בטילים בליסטיים שכעבר נכנסו באותם ימים לשירות, שכן "לדבר על מפציצים בעידן הטילים זה כמו לדבר על חצים וקשתות בעידן אבק השריפה", אמר למגינת ליבם של אנשי חיל האויר ומהנדסי החברה.
אולם אם נדמה היה שבזה תמו חייו של המטוס, הרי שהימים הבאים שינו את התמונה לחלוטין, ארה"ב נכנסה לחתוך מערכת בחירות סוערת, ג'ון קנדי, מי ששימש כמועמד הדמוקרטי לנשיאות, תקף את מתחריו הרפובליקנים בטענה שהם פשוט לא משקיעים מספיק בביטחון לאומי, מה שהביא להזרמת תקציבי עתק נוספים לתוכנית וואליקירי, למשך כמזמן מה, ואולם בשנת תשכ"א – ב, הבין הנשיא קנדי, שהוואליקרי היה טוב כסיסמת בחירות , אבל הוא לא מתאים לתקציב המדינה, והוצאת סכומים מטורפים על פרויקט שאיש לא מבין מה נחיצותו היא מעשה מיותר לחלוטין.
מי שהמשיך להאבק ולהלחם היו מפקדי ואלופי חיל האויר האמריקני, הם הפעילו לובי בקונגרס ובסנאט, וניסו לעשות כל מניפולציה אפשרית כדי ללחוץ על הנשיא, ואולם קנדי הביט שוב ושוב בחשבון של הפיתוח, והתחלחל לגלות שהמטוס גבה עד לאותה שנה לא פחות משמונה מאות מליון דולרים!! במושגים של אותם הימים, פי ארבע ממה שעלתה תוכנית אפולו, של שיגור האדם לחלל, וכך ניתנה החלטה חד משמעית שהמטוס לא ימשיך ליצור תעשיתי, אמנם בגלל ההשקעה העצומה, סוכם שמספר מטוסי דגם יבנו, וישמשו כמטוסי ניסוי, כדי לבדוק את הטכנולוגיות העצומות שהושקעו בו, אך כאמור האישור לייצור סדרתי בוטל עוד לפני שהמטוס הראשון בסדרה יצא אל הדרך.
טיסה ראשונה – טיסה אחרונה
מומחי החברה המשיכו לפתח את המטוס לקראת טיסתו הראשונה, שנתים נוספות עברו, ובשנת תשכ"ד, הוכרז על הטיסה הראשונה של ה-XB70 וולאקירי, טיסה מדהימה של מטוס מרשים ונדיר שאיש עוד לא ראה כדוגמתו.
רק שמהר מאד הבינו המהנדסים, שהמטוס "על הנייר" היה מרשים במיוחד כמו גם בחישובים שלהם אבל באויר הוא מגיב אחרת, כאשר גוף המטוס פשוט נקרע מהמהירות, המומחים נכנסו לעבודה מסיבית לתיקון הכשלים, ואז יצא המטוס המרשים לטיסת הבכורה האמיתית זו שהביאה אותו למהירות של 3,250 קמ"ש, וגובה עצום של כ22 קילומטר, אל מול עיניהם המרוגשות של מפקדי חיל האורי האמריקני ומהנדסי התוכנית שהביטו מהופנטים במסכי המכ"ם ובנתוני הטיסה שלמולם.
הכבוד היה אדיר, אמנם המטוס לא ייוצר באופן סדרתי, אך האמריקנים חשו גאווה עצומה, מטוס נוסף יחודי ועוצמתי נבנה על ידם, מטוס שיש שאמרו שהוא בלתי אפשרי, חלק מהם חלמו גם בשקט, שאולי הם ימצאו הזדמנות לשדרג את המטוס ולשכנע את המימשל להכניס אותו בחזרה לייצור סדיר של ממש, טיסות הניסוי נמשכו, ותמונות מדהימות של המטוס המרשים התפרסמו ברחבי ארה"ב, מנגנים על גאוותה הלאומית, הוואלקירי היה שם נרדף למשהו עוצמתי, גדול נדיר מהיר ומיוחד, הכי אמריקאי שיש.
ואולם כל אותם חלומות ופיסות גאווה לאומיות התנפצו בבוקר אחד של קיץ שנת תשכ"ה, כאשר הוולאקירי יצא לטיסה כשהוא מלווה במטוסי ליווי שונים, כשאחד מהם נשכר במיוחד על ידי החברה האמריקנית ג'נרל אלקטריק, זו שפתחה את ששת מנועי הוואלקירי, אנשי החברה שהשתתפו בחגיגות סביב המטוס, בקשו לצלם סרט פרסומת על עוצמתה של החברה, ושלחו לשם כך טייס עם מטוס צילום מיוחד, שילווה את הוואלקירי.
התיעוד שלאחר מעשה הראה את שהתחולל באותו בוקר בשמי ארה"ב, כאשר טייס מטוס הצילום, החליט להתקרב עוד ועוד את המטוס ענק המימדים, טייס מטוסה צילום הוזהר מראש שלא יכנס לתוך זרן אויר הסילון העצום שזורם סביב המטוס, והוא אכן ניסה להזהר, אך מרוב זהירות של תמרון לא אחראי, הוא טעה לשניה ו"נכנס" במטוס הענק, תוך שהוא קוטע את זנבו ושתי כנפיו, ומתפורר לאלפי חלקים קטנטנים בוערים.
הוואליקרי החל לצנוח לארץ, שני הטיסים המבוהלים ניסו להחלץ ממנו, אחד לא הספיק, ואילו השני הצליח להפעיל את תא המילוט המשוכלל, שנסגר עליו ופצע אותו קשה… שארית מטוס הענק צנחה לקרקע בקול רעש גדול, והתפוררה לרסיסים, כשהטיסה הזו נחשבה כ"טיסת הקבורה" של המטוס שכה הרבה תלו בפיתוחו.
וכך המטוס, שמהנדסיו התגאו ששוטם אויב לא יוכל לפגוע בו, סיים את חייו בתאונה פשוטה ומטופשת, מבהיר לעולם, שכתמיד, מבלי סיעתא דשמיא, שום דבר לא יוכל להצליח.
המטוס האחרון שנשאר מהפרויקט, קורקע, ובהמשך הועבר לידי אנשי נמאס"א, כדי שינצלו את הידע שיש במערכות המשוכללות שלו, רק ארבע שנים לאחר מכן הוא יצא לטיסה אחרונה, אלי מוסכי מוזיאון חיל האוויר האמריקאי בבסיס רייט-פטרסון שם הוא נמצא עד היום הזה….
