שבת קודש פרשת ואתחנן, תרס"ז, ירושלים עיר הקודש.
דפיקות בדלת ביתו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, בבוקר יום השבת, הבהילו את בני הבית אל הדלת. בפתח עמד שליח מאת הגאון רבי חיים ברלין שביקש מהרב מישקובסקי שיגיע אליו במהירות.
בתחילת השבוע נפטר לבית עולמו חמיו של הרב מישקובסקי, גאון המוסר שעלה מרוסיה לפני כשלוש שנים לירושלים – רבי יצחק בלאזר (יא באב יום פטירתו). מתלמידיו המובהקים של מחולל תנועת המוסר הגאון רבי ישראל מסלנט היה רבי יצחק, שכיהן כרבה של פטרבורג ברוסיה.
עתה, עדיין בתוך ימי ה'שבעה', נקרא חתנו אל הגאון רבי חיים ברלין, שהיה ידידו הקרוב של רבי יצחק בלאזר.
לפני הלווייתו של רבי יצחק, נפתחה צוואתו, בה הוא מצווה שלא להספיד אותו כלל. לפני שיצאה מיטתו לכיוון בית החיים, עמד רבי חיים ברלין ועורר את הקהל: רבי יצחק אמנם ציווה שלא להספיד אותו ולא לומר עליו שבחים, אולם לבכות על תלמיד חכם מגדולי הדור שהסתלק לבית עולמו ואותנו השאיר לאנחות – חייבים אנחנו.
רבי חיים ברלין פרץ בבכי, תוך שהוא מתאר עד כמה יהיה הדור חסר בלי דמותו המאירה של רבי יצחק. אחריו בכו כל הקהל. הם הרגישו את תיאורו של רבי חיים ברלין במוחשיות עזה והאבדה הגדולה נעשתה קשה מנשוא.
בליל שבת נגלה רבי יצחק בלאזר לרבי חיים ברלין בחלומו. פניו הפיקו נוגה עילאי והוא ביקש להודות לרבי חיים: "יישר כוח שלא אמרת עלי שבחים בהספדך".
"תוכל לספר מה נעשה בדין שמים?" ביקש רבי חיים ברלין לשמוע.
"דין שמים חמור מאוד", השיב רבי יצחק בלאזר. "אין לשער ואין לתאר בעולם הזה עד כמה מגיעה רמת הדקדוק בדין שמים עם הבריות. אך זאת אוכל להגיד: מקפידים שם מאוד על דיבורים אסורים ולשון הרע!"
"חז"ל הרי אמרו שיש מליצי יושר בבית דין של מעלה", הזכיר רבי חיים ברלין. בעצם התכוון לשאול: האם אין מי שמלמד זכות על האדם כדי להציל אותו מעונשה של גהינום.
"לתלמידי חכמים יש מליצי יושר רבים", אישר רבי יצחק בלאזר מהנעשה בכבשונו של עולם. "אבל חטא הלשון נורא מאוד! על זה – לא מלמדים זכות" – – –
"למה הגעת רק עכשיו?!" תמה רבי חיים ברלין. הרי הלוויה הייתה כבר ביום שני בשבוע.
"רציתי להגיע מיד אחרי הלוויה", השיב רבי יצחק, שהקפיד להודות מיד לכל אדם שהרגיש כלפיו הכרת הטוב. "אולם לא הניחו לי בבית דין של מעלה להגיע לעולם הזה בימי החול, עד שהגיע יום השבת – יום המנוחה".
לימים, סיפר הרב מישקובסקי על זהירותו המופלגת של חותנו בענייני הדיבור: מראש חודש אלול ועד לאחר יום הכיפור התנהג כאילם בכל מה שקשור לדיבורי-חול. אפילו מה שמותר לדבר. ובכל פעם כשהגיע לווידוי היה בוכה בדמעות במילים "דיברנו דופי".
ועם כל הקפדתו בענייני הדיבור, נענה שדין שמים חמור מאוד…
כשהיה הגאון רבי אלי' לופיאן, משגיח בישיבת 'כנסת חזקיהו' (שנוסדה לזכרו של הרב מישקובסקי) מזכיר את הסיפור הזה בשיחותיו בישיבה, היה שואג בכוחות לא לו את המילים בהן השתמש רבי יצחק בלאזר: "אבל חטא הלשון – נורא מאוד!!!"
