התחייבות בנט מתקשה למצוא זיקה למציאות

א. לנפתלי בנט יש שני מאורעות שהוא אוהב להתהדר בהם כשהוא מדבר על יחסיו עם נתניהו. הראשון הוא המשא ומתן הקואליציוני ב-2015. הליכוד, המפלגות החרדיות ומשה כחלון כללו אז יחד 53 מנדטים. לליברמן, כרגיל, היו תכניות אחרות, ובשביל להגיע ל-61 נזקק נתניהו לכל שמונת המנדטים של ״הבית היהודי״. במפלגה הוותיקה הבינו את גודל השעה ומיהרו לדרוש את תיק המשפטים עבור איילת שקד. בבית ברח׳ בלפור זאת אפילו לא היתה אפשרות קלושה. הצמד בנט את שקד מוקצים שם מחמת מיאוס. אבל בנט התעקש ונעל טלפונים. בפני מקורביו שהזהירו אותו מפנייה של נתניהו שמאלה ל'מחנה הציוני' הדגיש: אל דאגה, בסוף ביבי יתקפל. ואכן, ברגע האחרון, כמה שעות לתום הדד ליין, נתן נתניהו, בלב כבד ובחוסר חשק, את התיק הבכיר.

הסיפור הנוסף, והמובהק הרבה יותר, התרחש בנובמבר 2019 – חודשיים לאחר בחירות סבב ב׳. תקופת המנדט להרכבת ממשלה בידיו של נתניהו הסתיימה ללא הצלחה והמנדט עבר, כמתבקש, לידיה של כחול לבן. בלוק מתנגדי ראש הממשלה מנה אז – ללא הרשימה המשותפת – 52 מנדטים. בלוק הימין כולל 'ימינה' עמד על 55 מנדטים. בחישוב פוליטי מתמטי קר, מספיק היה ששלושת חברי סיעת ״הימין החדש״ חוצים את הרוביקון וממשלה עם מפלגות ציוניות בלבד – אפילו ללא הישענות על נציגי המגזר הערבי – קמה וניצבת. בסביבת נתניהו החלו להילחץ. סף החרדה עלה בקצב אקספוננציאלי. גורמים עלומי שם, ייתכן שמטעם הנושאים ונותנים עצמם, דאגו להעביר מידע לפיו מתנהל מו״מ שקט בין אנשי כחול לבן לבין אנשים בפלג הליברלי של ״ימינה״. נתניהו, בהיותו חש את חרב אבדן השלטון על צווארו, החליט במהירות הבזק ובהליך מזורז למנות את בנט לשר הביטחון כדי לנטרל את האיום המרחף. אותו בנט שתבע את אותו תיק עם 8 מנדטים לאחר פרישת ליברמן בסוף 2018, הציב אולטימטום בשיחות סגורות וברגע האחרון נסוג מדרישותיו.

את שני המאורעות הנ״ל מגולל ההייטקיסט בדימוס דרך קבע כדי להסביר למתודרכיו כמה נתניהו מתאמץ לנשל אותו מצד אחד, אך מצד שני נאלץ לפעול בניגוד לרצונו כשהברירות הולכות ומצטמצמות מהלוח הפוליטי. ״הוא מבין רק כוח״, נוהג בנט לומר. עפ״י מקורביו בתקופה האחרונה, זה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות גם לאחר הבחירות הקרובות. לאלץ ולסחוט מכל צד עד תום הטיפה האחרונה. לשחזר את אותם הצלחות מול נתניהו, רק בקנה מידה גדול הרבה יותר. ולא רק במחוז הימני, אלא גם במחוזות פחות טבעיים עבורו. דא עקא, המשחק הפוליטי הוא קודם כל משחק של מספרים. מספרים שבידם לבדוק עד כמה התרחישים שנזרקים לאוויר מדי יום ביומו מסוגלים להיאחז בענף מציאותי.

ב. על תסריט אחד שורר קונצנזוס מקיר לקיר. במידה ובנט משלים לנתניהו ל-61 – הסיפור גמור. בנט יעשה שרירים, יסגור את הנייד, יטוס אולי לאיזה יעד אקזוטי וישדר מסר למודאגים: ״לא בכל מחיר״, אבל לכולם יהיה ברור שבמאני טיים, ברגע האמת, בשעת נעילה – לא תהיה לו ברירה אמיתית. הוא ידרוש ערימת משרדים, רפורמות מיידיות, מהלכים דרמטיים למשק, שינויים מבניים, שריונים בליכוד, אחיזה בנתח ניכר ממוסדות התנועה תוך הכשרת קרקע לקראת היום שאחרי נתניהו – ואת רוב הדרישות הללו הוא גם כנראה יקבל – אך בסופו של דבר הוא יצטרף. הוא לא יעז להוליך לבחירות נוספות כאשר לפניו עומדת אפשרות ממשית לממשלת ימין מלא-מלא.

אבל מה אם לא יהיו 61? מה אם בנט לא משלים ל-61 גם אם הוא מביא דו ספרתי? על התרחיש הזה מרבים לתדרך בתקופה האחרונה ב'ימינה'. עפ״י המפה שמשרטטים שם, בנט וסער משלבים ידיים מיד לאחר הבחירות ומקימים סוג של סיעה משותפת. במבט חטוף על הסקרים מדובר בסדר גודל של 20-24 מנדטים. המטרה היא ליצור תמונה שבה אין מפלגת ימין גדולה מול מפלגת שמאל (ואז המשוואה הנראותית היא ימין מול שמאל) אלא שתי מפלגות ימין גדולות – הליכוד ובלוק 'ימינה' ו'תקווה חדשה'. בתמונה כזו, כך לפחות לתפיסת בנט, יהיה קל יותר להקים ממשלה עם מפלגות במרכז-שמאל. כלומר, לא עוד אוסף אקלקטי של מפלגות מכל הכיוונים וקואליציה המורכבת מבליל סיעות, אלא גוש שבראשו עומדת מפלגה ימנית גדולה, ורק המצטרפים אליה, המפלגות הנספחות – הן מהצד השמאלי.

במצב כזה, עפ״י התכנית, מתרחשים שני דברים מרכזיים: ראשית, חוסר הלגיטימציה של ממשלה כזו בקרב הקהל הימני פוחת. סוף כל סוף, מי שמוביל ועומד בראש ממשלה כזו הם אנשים ימניים מוצהרים. מופע ההוקעה של המחנה הלאומי יפחת. שנית, וזה החלק הקריטי, בנט וסער סוגרים ביניהם על רוטציה ודוחקים את לפיד מההגה למושב האחורי. כלומר, לאורך כל קיומה של הממשלה יהיו על ההגה ידיים ימניות (ושוב, מה שיעניק לכאורה יותר לגיטימציה).

המהלך הנרקם במוחם של אנשי 'ימינה' גם מסביר את הראיון של בנט למהדורה המרכזית של חדשות 12 לפני שלושה שבועות. בין שלל אמירותיו היה אפשר למצוא משפט די מדהים: ״עם 10 מנדטים אני לא יכול להביא שינוי בהנהגה. עם 15 כן״. רבים ראו באמירה הזו עדות לניסיון חילוץ רוטציה מנתניהו במקרה של השלמה ל-61, אבל האמת היא שבנט התכוון גם, ויהיו שיאמרו בעיקר, לרוטציה אפשרית עם סער. באותם ימים סער עמד בסקרים על 13 ובנט על 10-11. בנט בעצם בא לומר: אם אעלה מ-10 ל-15 – יותר מסער – אוכל לבוא ולדרוש רוטציה (וראשון, כדי להבטיח כניסה מיידית ושינויים מהירים).

ג. על פניו, נשמע כמו משהו שאפשר לדמיין, ולא רק תיאורטי. מידה של היגיון יש כאן. אבל כשצוללים לנתוני העומק ולהיסטוריה האלקטורלית מבינים שמדובר בתרחיש שיותר משהוא קיצוני מבחינה אידיאולוגית, הוא קיצוני מבחינה היתכנותית. צאו וראו את האירועים הנדרשים להתחבר בכדי שנחזה במחזה הנדיר הזה.

1. מעבר של מרצ וכחול לבן.

בשביל להבטיח הקמת ממשלה בגוש ״לא ביבי״ ומניעת גוש חוסם בידי נתניהו – שתי המפלגות הללו חייבות להיכנס לכנסת. מספיק שאחת מהן לא עוברת – ומצבו של נתניהו משתפר פלאים. כחול לבן אמנם יציבה כבר כמה שבועות, אבל העובדה שהיא ושתי מפלגות השמאל מסתובבות סביב החמישייה הפותחת – מלמדת על מצב בעייתי, מורכב, רגיש ועדין. בשבוע האחרון שלפני פתיחת הקלפיות מתחולל תוהו ובוהו בלתי נמנע. לקראת הישורת האחרונה הפוליטיקאים משפרים את איכות את היריות האחד על השני, מצליפים ביתר שאת זה את זה ומתרכזים ביעד אחד בלבד: מנדטים. לשרוד אירוע כזה זו משימה לא פשוטה. וזה עוד לפני שדיברנו על מגמת ההתחזקות של לפיד שעשויה, ירצה או לא, ללחך במחנהו את השוליים הצרים ממילא.

2. בלוק נתניהו + הרשימה המשותפת (ורע״מ) מקבלים 59 מנדטים ומטה.

בנט, וזאת נקודה שאפשר לומר בביטחון די רב, לא ישתמש באצבע של נציג הרשימה המשותפת להקמת ממשלה. גם לא בהימנעות. אם מתבוננים על המספרים בכל שלושת הסבבים האחרונים – הליכוד, המפלגות החרדיות והרשימה המשותפת – בלי ימינה – לא ירדו מתחת ל-61. גם אם נניח שהפיצול בנציגות הערבית מוריד 3-4 מנדטים – בא סמוטריץ׳ ומשיב את הגוש החוסם למקומו (אא״כ הציונות הדתית לא עוברת, וזה כבר עולם אחר). כלומר, בשביל שתיוולד נוסחה להקמת ממשלה חלופית – חובה שהליכוד, ש״ס, יהדות התורה, הציונות הדתית, הרשימה המשותפת ורע״מ לא יגיעו לרף ה-60 מנדטים. זה לא מופרך לגמרי, אבל גם לא זוכה לרף העליון במתחם הסבירות.

3. יאיר לפיד מוותר על שילוב ברוטציה.

לפיד פרסם אמש מאמר בו הוא כותב כי ״אם יש עתיד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בממשלה הבאה, העובדה הזאת אולי לא תבטיח לי את ראשות הממשלה, אבל היא תבטיח שהכסף של האזרחים לא יופנה לעוד התנחלויות מבודדות״.. וכו׳. הוא ממשיך את הקו של הקמפיין, מדגיש את הצורך ב״ממשלה שפויה״, מתרחק מזהות העומד בראשה ואף מציין שיהיה מוכן לכופף את האגו בשביל הזזת נתניהו. אלו הם חלומות באספמיה. גם אם בנט יביא 13 מנדטים וסער יביא מספר זהה – אין סיכוי שלפיד יסכים להיות שותף בלבד, בכיר ככל שיהיה, ויוותר על שאיפותיו האישיות. מהיום הראשון שנכנס לפוליטיקה הוא חותר לראשות ממשלה, ושום דיל בין בנט לסער לא ימנע ממנו את התענוג הזה.

לנאיביים שעוד לוקחים את מאמרו של לפיד ברצינות, נזכיר דברים שאמר בתחילת השבוע בועידת המשפיעים של הערוץ הנצפה בישראל. בתשובה לשאלה איך הוא רואה את סער ובנט יושבים עם הרשימה המשותפת, השיב יו״ר יש עתיד: ״יש מיליון דיבורי קמפיין. יהיו בחירות. יהיו תוצאות. נדבר. הם בהחלט יכולים לשנות את דעתם בעניין המשותפת״. בתרגום לפוליטית: לפיד משחרר אמירות שנועדו לפגוע בבנט וסער אלקטורלית ומאותת להם שייזהרו מיצירת רוטציה על הגב שלו.

יהיו שינסו לדחוק גם את הפרשנות הזו. ״נכון אמנם שלפיד שואף בכל מאודו לראשות הממשלה״, יאמרו, ״ונכון אמנם שקשה לראות אותו מוותר על האמביציות האישיות. אבל בסופו של דבר, ברגע המכריע, כאשר לפיד יצטרך לבחור בין דחיית חלומותיו לבין הזזת נתניהו – ברור מעל לכל ספק שיבחר באופציה השנייה״. גם את הטענות הללו אפשר להסיר. במבט על כלל השחקנים במגרש ״לא נתניהו״ – כולל בנט – היחיד שלא צריך לחשוש מסבב נוסף הוא יאיר לפיד. שוו בנפשכם שמדינת ישראל נגררת לבחירות חמישיות: בנט מן הסתם יצנח, סער בסבירות גבוהה יתאדה והיחיד שיישאר עם רגליים יציבות ובייס מוצק הוא לפיד.

לא זו אף זו: מאז אמירותיו הנחרצות של בנט שלא יישב תחת לפיד כראש ממשלה, ממהר האחרון לתדרך עיתונאים שגם אם האח לשעבר יפר את הבטחותיו ויואיל בטובו לחלוק עמו רוטציה, ״יש עתיד״ היא שתהיה הראשונה עם האחיזה בשלטון. בשום אופן לא שנייה. הסיבה הרשמית היא שהוא ״לא סומך על בנט שיקיים את הרוטציה״, אבל הסאבטקסט שמעביר כאן לפיד ברור: לא אקבל מצב שמפלגתי חלק מהקואליציה ואני נותר מחוץ לבלפור.

בהנחה הדי ברורה שיו״ר ״ימינה״ לא יסכים לרוטציה משותפת עם לפיד (לאחר שנשבע שלא יישב תחתיו), אנחנו מדברים על תשלובת אירועים שצריכים להתכנס מיום הבחירות והלאה: כחול לבן ומרצ עוברות, המפלגות הערביות סופגות ירידה משמעותית, סער מצליח לספח אליו כמה עשרות אלפי קולות ממצביעי ליכוד לשעבר, לפיד מוכן לוותר על הרוטציה (או לכל הפחות על היותו ראשון), מפלגתה של שולמית אלוני חיה בשלום עם ניר אורבך – בשר מבשרה של המפד״ל, ואיבתיסאם מרעאנה דרה בכפיפה אחת עם איילת שקד. וזה עוד לפני שדיברנו על הפער ההיסטורי של בנט בין הסקרים המחמיאים לתוצאות האמת, על הבליץ של נתניהו ב-72 שעות האחרונות, על הערכת החסר של הליכוד בסקרים, על העלייה הקבועה של ש״ס, על השלכת הקולות של זליכה, על מועמד 'ימינה' אלון דוידי (עד לא מזמן איש ליכוד מובהק), על מקומו של סער בחלוקה הרוטציונית (לא בנקל יוותר), על הברית של לפיד עם ליברמן (שמאירה את מאזן הכוחות מול בנט-סער באור שונה) ועל מבצע החיסונים ששינה כאן באופן מהותי את כל ההתנהלות מול הנגיף (ואולי מצמצם את הסיכוי להפתעה מרעישה בחסות הקורונה).

ד. בנט אקטיבי מאוד, נחוש, נמרץ ומתחייב בלהט שלא ״תהיינה בחירות חמישיות״. בתוך תוכו הוא מבין את הקושי בממשלת כלאיים אידיאולגית ובשל כך נותן מקום של כבוד לאפשרות שקשר הגורדי בין נתניהו והחרדים ינותק. הוא רק שוכח שאריה דרעי לא הולך עם הליכוד בעקבות שבועת אמונים לנתניהו. יו״ר ש״ס הולך עם נתניהו כי הציבור שלו הוא שנשבע אמונים לאיש. מאז ומעולם היתה קורלציה בין האלקטורט של ש״ס לזה של הליכוד, אבל בשנים האחרונות היא הלכה והתעצמה והבייס של ש״ס מעריץ כיום את העומד בראשות הממשלה וחש כלפיו הזדהות וסולידריות עמוקה. אצל יהדות התורה המצב אולי מורכב יותר – בעיקר בפלג הליטאי – אבל גם שם יתקשו לשבת לבדן בממשלה שבה יושבים אביגדור ליברמן וחברי מרצ.

גם תקוותיו על גיוס עריקים מהליכוד (משימה שעליה יופקד סער) מאבדות קשר עין עם המציאות. מפלגת השלטון כיום מאכלסת ח״כים שעברו עם נתניהו שלושה סיבובים וקשה לראות כמה מהם נוטשים לגוש הנגדי דווקא בסבב הרביעי. חלקם נטועים עמוק עמוק בתוך הקהל הליכודי והליכה נגד הרוח המנשבת תהיה חטא בל יכופר והשמטת הקרקע מאופק פוליטי פורה (יש הבדל עצום בין עריקה למחנה האידיאולוגי, לעריקה מהמחנה האידיאולוגי).

הנה כי כן, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לראות באקלים הנוכחי ממשלה שבראשה עומד נפתלי בנט. כל המצגים, ההערכות והסקולפציות הם פרי מוחם של מתרחשי תרחישים חובבי ריגושים ומתסרטי תסריטים עמוסי משאלות לב. במציאות הפוליטית האמיתית, הממשית, העסק שונה לגמרי. אם לא יקרה משהו באמת דרמטי, דרמטי ממש, מבחינת המספרים והבריתות הפנימיות – אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות: או ממשלה בראשות נתניהו (יחד עם בנט, ובתרחיש לא מושלל לגמרי גם הפרת הבטחתו של סער), או למצער הליכה לבחירות נוספות.

הקורא הממוצע יסיק עד עתה מסקנות די עגומות; הכאוס ממאן לשכוך ובהיעדר הכרעה המשבר כאן כדי להישאר. אבל יש גם סיבה לאופטימיות ולנתינת טעם שאולי הפעם זה ייראה אחרת: העיסוק האינטנסיבי של בנט בקורונה (שאמנם פחת לאחרונה, אבל עדיין נמצא במרכז הקמפיין), היותו בלתי מזוהה עם מחנות ביבי כן/לא והיציבות הדי מרשימה בסקרים מאותתים על עדיפות לתחזית חיובית בעניינו. שכן גם אם תירשם נפילה של כמה מנדטים טובים, טווח המפגש עם האיזורים המסוכנים עדיין גדול. גם הבידול מהחרד״לים, הליכה על קו ליברלי מובהק, כניסה (ככל הנראה) של מאגר הקולות של ״עוצמה יהודית״ ולא מעט מפלגות שנאבקות באחוז החסימה נותנים פתח לחשוב, בזהירות רבה, שאולי תיווצר כאן קונסטלציה שונה.

ברמת המאקרו, ככל שהציונות הדתית תצלח את אחוז החסימה, וככל שלא יירשמו מצידו הפרות בחירות בוטות, בנט עשוי להתברר כדבר הכי טוב שקרה לנתניהו בבחירות הללו. הקרב ראש בראש מול גנץ בשלוש המערכות האחרונות שויסת את המצביעים לנתיבים מאוד בינאריים כבר איננו, ולפיד, כמה שנתניהו יתאמץ למתג אותו כראש המחנה, עדיין קשה לעיכול בקרב קהלים מסוימים. דווקא מתוקף ההרכב הנוכחי על המגרש, ודווקא בשל הקמפיין הפחות ימני ויותר אפידמיולוגי, יש לבנט יכולת לייבא מנדט-שניים, אולי יותר, משולי כחול לבן לשעבר. ולאור הברדק הפוליטי המתמשך, זה נראה כמו המתכון היחיד שיכול להפשיר את הסטגנציה הכאוטית: מעברים מגוש לגוש. האם זה יקרה? בעוד 13 ימים נדע את התשובה.