"קֵ-ל אמונה" (לב, ד)
מה פירוש המילים – היה אומר הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב – שאנו אומרים "יהי חסדך ה' עלינו כאשר ייחלנו לך"?
את ריבונו של עולם אנו רואים? שאל הרבי מסאסוב רטורית, והשיב: לא! לשמוע אותו אנו שומעים? גם לא!
ובכל זאת אנחנו מקיימים את רצונו והולכים אחריו באמונה עיוורת.
"אף אתה ריבונו של עולם", סיים הרבי מסאסוב את לימוד הזכות שלו, "התנהג עמנו כאשר ייחלנו לך, אף אם אינך מוצא בנו מעשים טובים וזכויות. האמן בנו על אף שאינך רואה מאומה"…
"וישמן ישורון ויבעט" (לב, טו)
הברון הצדיק שמעון וואלף רוטשילד, הזמין את הגאון רבי ישראל סלנטר לבקר בביתו בפרנקפורט. לאחר שסיימו את הסיבוב בין חדרי הבית, נענה אבי תנועת המוסר לברון ואמר: "ימחל לי כבודו, אך מוכרח אני להעיר לו שהבית שלו אינו מתנהל לפי התורה".
נחרד הברון ושאל למה כוונתו של רבי ישראל. "רק יגיד לנו הרב במה העניין ומיד אדאג לתקן הכל".
"בפסוק נאמר במפורש 'וישמן ישורון ויבעט'", השיב הגר"י סלנטר בבת שחוק, "ואילו אצלך למרות העושר הרב אתה אינך משנה ממסורת ישראל סבא. ודבר זה, שלא לפי התורה הוא"…
"כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם" (לב, כ)
בדרך צחות ביאר הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק את הקשר בין שני חלקי הפסוק: בדורות ראשונים היו הרבנים חותמים את מכתביהם בתארי ענווה – 'הצעיר באלפי ישראל', 'השפל', 'הקטן'. אולם הבריות לא היו מאמינים לרבנים שאכן הם קטנים ושפלים.
בדורות האחרונים, מחדד ה'בית הלוי', התהפכו החתימות והרבנים החלו לחתום 'רב אב"ד למקהלות כך וכך', 'רב העיר פלונית', 'ראב"ד'.
ולמרות שהפכו הרבנים ממנהג הדורות הקודמים, עדיין 'לא אמון בם', איש לא מאמין להם…
"כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה" (לב, כח)
אין זו אשמתו של מישהו שאין בו תבונה, אומר בספר 'תולדות יצחק'. אולם על כך מתאונן הכתוב: אם אינכם חכמים, מפני מה אינכם מוכנים להקשיב למי שנותן לכם עצות, ואתם 'גוי אובד עצות' – מאבדים אותן בידיים, הגם שאין בכם תבונה?!…
ואילו אחרים פירשו בדרך הלצה: "כי גוי אובד עצות המה", הצרה של עם ישראל שהם 'אובדים' וטובעים בתוך ים של עצות שכולם נותנים להם, אבל לא מנסים ליישם אף אחד מהם…
"ואפס עצור ועזוב" (לב, לו)
"ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד שירבו המסורות" (סנהדרין צז.).
בבית הכנסת בלעמבערג עבר אחד לפני התיבה בשל יארצייט שהיה לו, ובקדיש אמר כמנהג החסידים – בשונה ממנהג בית הכנסת – "ויצמח פורקניה" בקדיש.
חרה בו אפו של אחד הגבאים והחל מתקוטט עמו על ששינה ממנהג המקום. והיהודי בעל היארצייט הצדיק את מנהג החסידים לומר 'ויצמח פורקניה' בטעמים שונים.
ראה זאת הגאון רבי יעקב אורנשטיין, ה'ישועות יעקב', וכאב לבו על המריבה המיותרת בבית הכנסת. "ריבונו של עולם", נשא ה'ישועות יעקב' עיניו לשמים וביקש, "שלח לנו כבר את משיח צדקנו, ולא נזדקק ל'ויצמח פורקניה' ולא למחלוקות הבאות בעקבותיו"…
