אין כלי שטני יותר מכלי השיפוט. שיפוטיות היא אחת התכונות הקשות ביותר, לא רק של אדם כלפי אחרים, אלא בעיקר, לפני הכל, של אדם כלפי עצמו. דעו כי אדם ששופט אחרים, הוא אדם שראשית שופט את עצמו.
בגדול, כבני אדם אנחנו מתנגדים לשיפוטיות וכועסים על אנשים ששופטים. שימו לב שגם לכעוס על שיפוטיות, זה לשפוט שיפוטיות. התבלבלתן? נעשה סדר.
כאשר אנו שקועים במצב שמרגיש לנו רע וקשה לנו להיחלץ ממנו, אנחנו הופכים לשופטים גם אם לא נרצה. נניח שטעינו טעות מרה בנושא מסוים. עכשיו רע לנו שטעינו, ומה אנחנו עושות? "אוי, אני לא נורמלית, מה עשיתי…" או: "איך יכולתי לטעות ככה בכלל? איך? אין סליחה על כזה דבר…" תמשיכו בעצמכן את המשפטים שוודאי מוכרים לכן היטב, כל אחת וההיסטוריה שלה. אז מה קורה בעצם? גם רע לנו בגלל הטעות, וגם רע לנו מהשיפוטיות שהתחלנו להאכיל בה את הנפש שלנו.
בעצם השפיטה שלנו, אנחנו מחליפים, בלי כוונה ובלי לשים לב, את שיפוטו של הקב"ה בעולם. הרי שיפוטו של הקב"ה הוא שלום ואהבה. הוא ממשיך לאהוב אותנו גם בטעויות, גם בנפילות, גם בקשיים. הקב"ה לא יושב ומחשב כל טעות קטנה שלנו ואומר: "אוי, איזה בת לא נורמלית יש לי… איך היא טעתה ככה". הקב"ה מודד השתדלויות, רצונות, עמידה בניסיונות, וגם כשנופלים – שבע יפול צדיק וקם. הרעיון הוא לא שסופרים לנו טעויות, אלא רק אם לא נקום ונלמד מהן, וגם אם לא למדנו, יש לנו אבא כל כך מיוחד בשמים – שהוא ממשיך לסלוח ולסלוח ולסלוח. אז איך זה שאנחנו לא סולחים לעצמנו? לאחרים?
כשאתן מגיעות למצב של קושי, נסו לכל הפחות להוריד מעצמכן את השיפוטיות, וזה יעזור לכן לשפוט פחות גם אחרים. לא תמיד צריך לעשות שלום מידי עם אדם שפגע בנו, אבל לשים את הדברים בפרופורציות ולהשאיר שיפוט לאבא שבשמים. את ההתעסקות תקדישו לבניה של משהו טוב, להוספה בטוב, לראייה בעין טובה, לסליחה, לאהבה.
כשאנחנו ברע – אנחנו הורסים לנו ולאחרים.
כשאנחנו בטוב – אנחנו בונים את עצמנו ואת האחרים.
