מסופר על מדען אחד שרצה לחקור ולבדוק באלו מצבים זבוב יכול לתפקד ולעוף.
ביום הראשון הוא כרת לזבוב שני רגלים מתוך השש, ואמר לו: "זבוב עוף "והזבוב עף.
מיד הוא רשם לעצמו במחברת את המסקנה: זבוב עם 4 רגלים- יכול לעוף.
ביום השני הוא כרת לזבוב רגל נוספת, ואמר לו: "זבוב עוף "והזבוב עף.
מיד הוא רשם במחברת שוב מסקנה: זבוב עם 3 רגלים- עדיין יכול לעוף.
ביום השלישי הוא כרת לו רגל נוספת, אומר לו: "עוף" והזבוב עף בסיבובים תיאטרליים.
הזדרז המדען ורשם מסקנה: זבוב עם 2 רגלים- עף בסיבובים.
ביום הרביעי הוא כרת לו את רגל נוספת ואומר לו: "עוף "והזבוב קופץ ומקרטע.
שוב הוא רשם מיד את מסקנתו במחברת: זבוב עם רגל אחת- קופץ ומקרטע.
ביום החמישי הוא כורת לו את הרגל האחרונה ואומר לו: "עוף" אבל הזבוב לא עף.
הזדרז המדען וסיכם את מסקנתו במחברת: זבוב בלי רגליים- לא שומע.
גם כאשר יש לנו עיניים לראות, עדיין עלולות להיסתם לנו העיניים ה"פנימיות" שתפקידן להסיק ולהבין דבר אל נכון. ישנם דברים שמסוגלים לעוור אותנו ולראות את העולם בסובייקטיביות עד כדי התעלמות לא מכוונת ממה שמונח לפנינו וברור לכל. גם בלעם ה"חזאי" והנביא הבלתי מעורער לא היה חסין מראיה סובייקטיבית וסלקטיבית זו.
הפסיכולוג הראשון
תורת הפסיכולוגיה מורכבת בין השאר מהתבוננות והעמקה ב"תת המודע", אותם סימנים 'מתחת לפני השטח' שמהווים עפ"י המחקרים 95% מהמשאבים של האדם, שפועלים אף בזמן שהוא עצמו ישן, ומשקפים אם נוכל להגיע אליהם את הלך רוחו של האדם. גישתו הידועה של פרויד להתבונן בחלומות כמראה שמשקפת לחיים עצמם היתה אבן היסוד לכל תורת הפסיכולוגיה הדינמית הידועה והמתפתחת עד עצם היום הזה.
אך מסתבר אפוא מעיון בפרשה, שהאנליסט הראשון הראוי לשמו היה כבר "בלעם" שקדם לפרויד במאות שנים והיה לאבי אבות הפסיכולוגיה הפרוידיאנית. בברכותיו מוצא הוא לנכון לציין כי "לא נחש בישראל", ומעיד במוצהר מכלל לאו את ההן הגדול- שלהבדיל מישראל שאין בהם מנחש בדרגתו, הוא רואה ומגדיר את עצמו כ"מגה-מנחש", שיכול לבחון ולראות לפי סימנים, ולחשב עיתים של כעס הקב"ה וכדו' והכל עפ"י סממנים חיצוניים.
והנעלם הגדול הזועק כאבסורד בפרשה הוא שדווקא באדם הזה, שסימנים נהירים לו ומגלים לו תורות שלמות. ג' סימנים מובהקים וקיצוניים שלא נודעו מאז ומעולם באתונו הפרטית, והוא אינו רואה ולא שם ליבו כלל אליהם?
הסימנים לבלעם מתחילים ב"קטן", בתזוזה וסטייה קלה מהדרך של האתון, אך היו אמורים להספיק לו בימים טובים להתעורר ולפקוח עיניים. הם ממשיכים במחיצת הרגל לגדר- החמרה שכבר פוגעת בו ישירות- והוא עדיין עצום עיניים. צריך בריאה חדשה וקיצונית של פתיחת פה האתון כדי לעורר את מי שאמור היה להיות המודע ביותר, בכדי לעורר אותו מעיוורונו האבסולוטי.
הגאון מוילנא (אדרת אליהו בלק כב ל) כתב ש"בעשרה נסיונות נתנסה בלעם הרשע, כנגד י' נסיונות של אברהם שעמד בכול, ובלעם הרשע עבר על כולן ולא השגיח בהם כלל". אצל אאע"ה נועדו כל הנסיונות כדי לסתום את עיניו מראיית הקב"ה, אצל בלעם היו י' נסיונות לפתוח לו את העיניים שלא ילך נגד הקב"ה, והוא בכל זאת לא שם ליבו לאף אחד מהם.
בסופה של הסאגה מצטדק בלעם: "חטאתי כי לא ידעתי". אצל סתם אדם לא היינו מבינים ומקבלים תשובה כזו. כי אם לא ידעת אז במה חטאת? הלא אטמו לך את עיניך הגשמיות…
אך בלעם מודע בעצמו לכך שהוא מיוחד ב"לקרוא את השטח" עפ"י סימנים וזו תעודת עניות עצומה לעצמו. אין לו את הפריווילגיה "לא לדעת", משום שאי ידיעה מערערת את כל אושיות מהותו ותורתו. בהכרח מבחינתו שאי ידיעה שכזו שקולה לחטא חמור. אפשר לפסק זאת גם "חטאתי, לא ידעתי" ולהניח כי בלעם מודה גם מה הסיבה שגרמה לו להתעוור בחוסר ידיעה שכזו- ה"חטאתי". השנאה שהיתה לו כלפי עם ישראל שהעבירה אותו על דעתו וסתמה לו את חושיו עד כדי שאפילו בתחום ההתמחות שלו הוא מפספס בצורה מבישה. רק כח של חטא כמו שנאה יכול לגרום לכזה עיוורון ודבקות במטרה מול כל הסימנים.
לשנות את האיקסים
מסופר על אמן צעיר, שסיים 5 שנות לימוד ארוכות וקשות של ציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא צייר ציור מושקע מאוד, הניח אותו על כן תצוגה באחד הקניונים המקומיים, ומתחת לציור כתב כך:
"אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. כל מי שרואה כאן בעיה, או טעות בפרופורציה, במשחק הצבעים וכיו"ב- שייקח בבקשה את הטוש השחור המצ"ב ויסמן איקס על המקום הבעייתי."
למחרת, כל הציור היה מלא באיקסים.
שבור ורצוץ חזר האמן הצעיר אל המורה שלו, במחשבה שאין לו שום כשרון וסיכוי להיות צייר. המורה השתדל לעודד אותו וביקש ממנו לצייר ציור שיהיה זהה לציור הראשון. לאחר שהושלם הציור הזהה, הניח אותו המורה על כן ציור בקניון וכתב על השלט כך:
"אני צייר מתחיל, ואני מעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. מי שרואה פה בעיה כלשהי, שירגיש בבקשה חופשי לתקן ולשפר את הציור בעזרת סט הצבעים שהנחתי למטה".
למחרת, אף אחד לא תיקן. גם לא כעבור שבוע או חודש.
"להעביר ביקורת ולהגיד מה לא בסדר- כולם יודעים" אמר המורה לאמן הצעיר. "אבל לתקן לא כל אחד מצליח!…"
הפרשה מתחילה ומסתיימת בשתי דמויות שונות וקיצוניות. שני אנשים שניצבים משני קצוות ה"סקלה". מחד, בלעם, חד העין וגדוש בביקורת, שמאבד את כל תמצית ישותו, מהותו ותורתו, כדי לשנוא ולייצר רוע בעולם. ומאידך- פנחס, שמסתכן בנקיטת עמדה לא פופולארית במיוחד, ולוקח על עצמו את איבוד כל זכויותיו, ייחוסו המוטל על הכף וחייו בפועל, העומדים במבחן ההקרבה, על מה שמוגדר כשלום כלפי עולמו של הקב"ה. כל כולו מסירות להשם וקנאות שלכאורה "מעוורת אותו" לא פחות מלהתחשב בכמה פרטים בדרך, ומובילה אותו לתוצאה שונה וחיובית, לקדש לצורך מטרה נכונה את כל האמצעים.
בין שתי קצוות אותה "סקלה" המובאות בפרשה אולי דורשת מאיתנו התורה לחפש את עצמנו. בין ה"בלעמיות" שבנו ל"פנחסיות". לראות לעומק, לנסות להתבונן ולהכיר את עצמנו, מה גורם לנו "לעצום עיניים", ממה, ומתי. האם מה שעומד מאחרי זה ראוי לכך ומוביל לקיום דבר ה' ולתיקון העולם, או שמא לדברים שמוציאים אותנו מהעולם ומובילים לחורבן ח"ו. האם אנו רק יודעים לתת ביקורת "מתקנת" לכל העולם או גם לנקוט עמדה ולדעת לפעול את הדבר הנכון במקום הנכון.
—
הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומה לקידום והעצמה להארות וליצירת קשר: [email protected]
