למען כל הנשים שכדי להביא חיים עוברות גיהנום, שמפסיקות לחיות 9 חודשים, שמקיאות ללא הפסקה, שמובחלות 24 שעות ביום. שביום מחכות ללילה – ובלילה מחכות ליום. שסופרות 9 חודשים שהם 40 שבועות שהם 280 ימים שהם 6720 שעות שהן 403200 דקות שהן 24192000 שניות.
שסופרות שניה ועוד שניה ועוד שניה עד לסוף. שמפסיקות לחיות, שלא רוצות לחיות, שמרגישות גוססות, שלא יכולות לאכול, שלא יכולות לשתות – אפילו לא כוס מים אחת, שלא יכולות להריח. (ידעתם שלמים יש ריח?) שלא יכולות לגעת או להתקרב למים, שלא יכולות להתקלח, לצחצח שיניים, להסתרק, להתלבש, להתקרב, להריח, שלא יכולות לדבר, שלא מצליחות לנשום.
שצריכות לנשום לאט לאט כי אחרת הן לא יצליחו לעצור את ההקאה וכבר אין מה להקיא. ידעתם שאפשר להקיא כלום? שהקיבה ריקה וכבר מקיאים את כל מיצי הקיבה, שכבר אין שם כלום, אז מקיאים הקאות יבשות, אוויר. הוושט כבר פצועה ואז את מקיאים דם.
שכבר לא זוכרות מי הן ומה היו לפני. שמתגעגעות לעצמן. שמתייבשות וגוססות וכבר לא יכולות, ומקבלות עירוי, שהגוף כבר לא מקבל כלום ושצריך לתת לו את כל הדברים החיוניים כדי להמשיך לחיות – מלחים ומים ונוזלים ועירוי ברזל.
ואז קצת קצת מתאוששות ושוב מקיאות ומרוב הקאות מתפוצצים נימי דם ונדפקות השיניים ויורדת השמיעה.
והנפש כבר לא יכולה והיא נהיית עצובה עצובה. ובכל זאת נלחמות כי הן יודעות שבסוף שהכל יגמר, הן יקבלו את המתנה הכי שווה בעולם והן מוכנות לסבול בשביל זה .
אני עברתי את הגיהנום הזה 7 פעמים וקיבלתי בזכותו שבעה אוצרות, את שבעת המופלאים שלי. בששת ההריונות הראשונים, לפני שידעתי שיש לדבר הזה שם, חשבתי שאני לבד בסיפור הזה, שאין עוד נשים שעוברות את מה שאני עוברת, שאף אחד לא באמת יכול להבין אותי, יש כאלה ששלחו אותי לפסיכולוג, יש כאלה שניסו לעזור עם עצות מסוגים שונים. הלכתי להרבה מטפלים, כאלו שחשבו שאני סתם מפונקת. כשאני כותבת יש כאלו, הכוונה גם לאנשים שהיו קרובים אלי וגם אנשי רפואה שלא היה להם מושג מה זה.
לשמחתי, לפני ההיריון השביעי נחשפתי ברשת לקבוצה של נשים שלצערי עברו ועוברות את מה שאני עוברת. ל'דבר' יש שם – היפראמזיס גרבידרום.
