"איזה אנשים", התלונן הנוסע ברכבת בקול באוזני שכנו לקרון, "סוגרים את החלונות ולא מתחשבים באחרים".
השכן מיהר להנהן בנימוס ולהסכים עם דברי המתלונן. אבל הייתה לו נקודת זכות ללמד עליהם: אולי היה להם קר מדי.
"נו באמת, לזה אתה קורא קור?" ביטל המתלונן את הדברים ופתח בהרצאה ארוכה על החשיבות להשאיר חלונות פתוחים בכל מקום ובכל זמן.
"לפי כל הסיבות שמנית בחשיבות החלונות הפתוחים", התרשם השכן לנסיעה, "אני יכול לנחש שאתה רופא שדואג לבריאות האנשים ולכן אתה ממליץ על תחלופת אוויר גבוהה דרך החלונות".
המתלונן כבר ארז את חפציו והתכונן לרדת מן הקרון. בהחלטה של רגע הבזיק חיוך לעבר שכנו לנסיעה ולחש לו באוזן: "איזה רופא בראש שלך. אני מסביר לכולם למה חשוב להשאיר חלונות פתוחים כי זה טוב לביזנס. אני גנב"…
• • •
בסיום התיאור של מעמד הר סיני בפרשתנו, מצווה הקדוש ברוך הוא את משה רבנו "לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם". עם ישראל קיבל רשות לחזור לחיי היום יום. "ואתה פה", מסיים הקדוש ברוך הוא למשה, "עמוד עמדי".
יש לדקדק בלשון הפסוק: אם שולח הקדוש ברוך הוא את משה ללכת בשליחותו לישראל, כיצד הוא מצווה בלי הֶפסק "ואתה פה עמוד עמדי"? הרי לא ייתכן שילך משה בלי לזוז ממקומו.
אמנם, פשט הפסוק הוא שילך משה וישוב לאחר שביצע את שליחותו לישראל. אך אם כן, היה צריך לומר 'ואתה שוב ועמוד עמדי'.
קולות השיעול הרמים החרידו את הציבור הענק. בעיצומה של סעודה שלישית החל הרה"ק רבי חיים מצאנז לשורר את הזמר 'ק-ל מסתתר בשפריר חביון'.
כדרכו בקודש העפיל ה'דברי חיים' לעולמות טמירים ושר בהתלהבות רבה בלי לשים לב לגופו. בעת התפילה, למשל, היה הרבי מצאנז רוקע לפעמים ברגלו בהתלהבות, עד שרגלו נפצעה ודם זב ממנה. אולם הרבי לא חש ולא הרגיש מאומה.
כעת, לאחר זמן ארוך בו שורר בעוז ובכיסופין, מיתרי קולו המאומצים הגיעו לקצה היכולת והרבי החל להשתעל. אט אט גבר השיעול והפך לקולות שהחסירו פעימה בלב החסידים, ייתכן שנזק ייגרם למיתרי הקול של הרבי אם ימשיך לשורר כך במאמץ אדיר. אך הרבי לא הפסיק לשיר.
בנו של הרבי, הרה"ק רבי ברוך מגארליץ, קם ממקומו בלאט וניגש למטבח. שם הכין בזריזות כוס תה חם מהמחם המיוחד לשבת, וחזר אל השולחן. כאשר הייתה הכוס לפני ה'דברי חיים', הסב הרבי מגארליץ את תשומת לב אביו והצביע על המשקה החם.
בתחילה דחה הרבי מצאנז בתנועת יד את ההצעה לשתייה חמה. אולם הרבי מגארליץ לא הרפה וביקש שוב מאביו שיכניס מעט תה חם לגרונו ולא יגיע לכדי סכנה.
"עתה נמצא אני בעולם האצילות", הסביר ה'דברי חיים' לבנו, "ובעולם האצילות מה מקום יש לתה?!"
הרבי מגארליץ, שנודע בשנינותו ובדברי הצחות שנהג לומר, כאשר בדיבוריו טמונות כוונות נשגבות, השיב על אתר: "אבא קדישא, בעולם האצילות לא משתעלים"…
חיוך פשט על פני ה'דברי חיים' והוא ניאות ללגום מכוס המשקה ולהרגיע את מיתרי קולו המאומצים.
בספר 'צמח דויד' לרה"ק רבי דויד שפירא מדינוב, ביאר את הפסוק באופן נפלא: משה רבנו זיכך את עצמו כל כך עד שזכה בכל מעשיו ופעולותיו להיות דבוק בקדוש ברוך הוא בלא הפסק מחשבה דיבור ומעשה.
בדיוק בפסוק זה, בו קיבלו ישראל לשוב לענייני החומר, רמז הפסוק על מעלתו של משה בכך ששינה מהלשון ואמר "לך אמור להם… ואתה פה עמוד עמדי", לאמור: באותו זמן שהלך משה רבנו ברגליו ובגופו לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא לישראל, נותרו נשמתו ורעיוניו וחושיו דבוקים בשכינה הקדושה שהייתה על הר סיני.
• • •
נתחיל מהסוף: איננו משה רבנו ואיננו מדברים על דבקות בדרגה שאין לנו הבנה ותפיסה בה. אבל ברמז הפסוק אלינו, נוכל לפחות לנסות כפעם בפעם לבצע את ענייני הרשות שלנו בצורה זו.
החיים מזמנים לנו 'שיעולים' כפויים שבהכרח לא חופפים ל'עולם האצילות'. אבל זאת אפשר ואפשר: 'לשתות תה' ולהמשיך לשורר את שירת הנשמה.
כאשר המוח מנסה לעסוק – בזמן שאיברי הגוף פועלים על אוטומט – בסוגיה בגמרא, בווארט ששמענו, ברעיון שניתן להעמיק בו, במידה שאנחנו רוצים לתקן, ה'חלונות סגורים' היטב והזמן לא נגנב…
