"וייקח מאבני המקום" (כח, יא)
חז"ל מלמדים אותנו שהיו האבנים רבות זו עם זו, וכל אחת אומרת "עלי יניח צדיק את ראשו". עשה הקב"ה נס והתאחדו כל האבנים לאבן אחת.
ועדיין, שואל הרה"ק רבי אברהם מרדכי, ה'אמרי אמת', מגור: מפני מה לא רבו האבנים שבתוך האבן המאוחדת לאמור: בצד זה יניח צדיק את ראשו?
ללמדך, משיב ה'אמרי אמת' יסוד נפלא: אחדות אמיתית משמעה שאין עוד חילוקי דעות בין אלו שנכנסו לאחדות. מן הרגע שקיבלו על עצמם להתאחד שוב אינם שמים לב לזוטות מסוג זה…
"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה… עולים ויורדים בו" (כח, יב)
'סֻלָם' בכתיב חסר בגימטריא "זה כסא הכבוד" ו"סיני". "סולם" בכתיב מלא בגימטריא "ממון" ובגימטריא "עוני" (בעל הטורים).
בספר 'על התורה' הביא רמז נפלא בביאור גימטריאות אלו: אם מחסר האדם מממונו לצדקה ולתורה ולעבודת השם, הרי שהממון החסר הוא 'סֻלָם' ל'סיני' ול'כיסא הכבוד'. וזוכה האדם לעלות בסולם זה ולהעפיל מעלה מעלה.
ברם, אם חלילה משמש הממון רק לצרכיו של האדם ואינו מחסר ממנו לעבודת השם, הרי שזהו 'סולם' שמוביל רק ל'עוני', ובסולם זה מתקיים באדם "יורדים בו".
"מה נורא המקום הזה" (כח, יז)
הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע נסע עם מקורביו ממקום למקום, בדרך עצרו בעיר אחת וביקשו להתפלל בבית הכנסת העירוני עם אנשי המקום. בית הכנסת היה חרב למחצה, קירותיו במצב נוראי וההזנחה בלטה מכל פינה.
הביט הרה"ק מפרמישלאן סביב והפטיר: "איי, מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים".
אנשי העיר התרגשו לשמע הדברים היוצאים מפי הצדיק, אך בלבם פנימה תמהו מה קדושה מיוחדת יש בבית כנסת עלוב זה. הרגיש הרה"ק בתמיהתם, ופנה לבאר להם: בכל בית כאשר מתקלקל דבר-מה דואגים בעלי הבית לתקנו. גם אם אין הם נחפזים לתקן מיד כאשר מתקלקל משהו, לפחות בהגיע ימי הגשמים יודעים הם שהגשם והקור יזיקו להם והם מתגברים על עצלותם.
בבית כנסת זה לא דאגו בשנים האחרונות לתקן מאומה. בית הכנסת נמצא במצב של "מה נורא המקום הזה". ומדוע זה כך? "אין זה כי אם בית אלוקים" אשר אין לו בעלים גשמי שידאג לתקנו…
"על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (לא, כ)
לכאורה, מי פתי שיספר למי שממנו הוא רוצה לברוח על תוכניתו לברוח? ומהי ההדגשה "על בלי הגיד לו כי בורח הוא"?
בספר 'מילין יקירין' ביאר באופן נפלא: יעקב הכין את הקרקע לבריחתו במשך זמן רב. וכך ביאור הכתוב: "על בלי", בכל פעם שלבן עשה ליעקב משהו קטן, אפילו פעוט וחסר חשיבות, והתנכל אליו, הזהיר אותו יעקב "כי בורח הוא". כך התרגל לבן לאיומים וידע שאין בהם שום תוכן. וכאשר ברח יעקב באמת – לא נשמר לבן לזהות זאת בזמן…
"וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו" (לב, א-ב)
מביאים בשמו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב לבאר: כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, נאלץ לפעול לפעמים בתחכום וערמה כדי שלבן לא יעשוק אותו. וכפי שאמר יעקב לרחל "אחיו אני ברמאות". אולם ברגע שנפרד יעקב מלבן "וישב לבן למקומו", הרי מיד "ויעקב הלך לדרכו", שחזר למידת התמימות שלו "יעקב איש תם יושב אוהלים"…
