א. ה-29 במאי 2019 יירשם בהיסטוריה כאחד הימים הכי הזויים בפוליטיקה הישראלית. 74 חברי פרלמנט, חודש וחצי בלבד לאחר סגירת הקלפיות, הרימו את ידם בעד הצעת חוק לפיזור הכנסת. גם ותיקי המשכן הוכו בהלם מוחלט. במרוצת השנים הם כבר ראו הכל; תרגילים מושחזים, מהלכים ערמומיים, הצבעות שבריריות, עריקות פוליטיות, פירוקי מפלגות, התמרדויות קואליציוניות, התפטרויות דרמטיות. אירוע כל כך חריג, כל כך שונה, כל כך מוזר – היה גדול אפילו עליהם. אפילו הם, בוגרי "התרגיל המסריח", שפשפו את עיניהם בתדהמה ותהו אם זה עתה קצו מתרדמת עמוקה. לפניהם התגלה מחזה סוריאליסטי. התאבדות המונית בשידור חי. ההיגיון כאילו התאדה מהיקום. הלוגיקה המקובלת התרסקה ללא אופק של איחוי מחדש. השכל הישר פינה את מקומו.
הכל המתינו למוצא פיו של יו״ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. האיש שהבהיר טרם הבחירות כי ימליץ על בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה החל לעשות קולות חורקים. דרישותיו הלכו וגדלו ככל שנקפו הימים. תנאיו הוקשחו ככל שהתרבו השליחים. סיפוקיו תפחו ככל שהבין שגורל הממשלה תלוי ברצונו הטוב. הקו המרכזי שהוביל נע סביב סוגיות דת ומדינה. בראש ובראשונה תבע פיתרון בחוק הגיור והשלמת הליכי חוק הגיוס. הנציגים החרדים, ברצותם קואליציה מתפקדת ויציבה, הסכימו לפשרות מרחיקות לכת. דרעי החבר הטוב ניסה לדבר על לבו, לשדל אותו להיכנס, להוריד אותו מהעץ, אבל ליברמן כמו ליברמן, היה מנוי וגמור לצאת לבחירות נוספות.
טרם ההצבעה במליאה יצא ליברמן לעיתונאים. בטון נוקב וברור פתח בכתב אישום כנגד נתניהו והחרדים. ״מדינת ישראל, לצערי, הולכת לבחירות בגלל סירובו של נתניהו לקבל את הצעת ישראל ביתנו ולהצביע על חוק הגיוס במתכונת המקורית. הסכמנו שהח״כים החרדים לא ישתתפו בהצבעה, וכל הצעות הפשרה נועדו למשוך את הזמן ולמוסס את החוק. מדובר בכניעה לחרדים. אנחנו שותפים לממשלת ימין אך לא נהיה שותפים לממשלת הלכה״.
המסר היה חד משמעי. אין ממשלה כי החרדים סוחטים את הקופה הציבורית. הולכים לבחירות משום שהכוח החרדי עולה על גדותיו וחורג מגבולות הגיזרה. הנציגים החרדים מוסגרו בידי ליברמן כאשמים הבלעדיים בברדק הפוליטי. לא היה לכך כמובן שום קשר למציאות – כפי שהוכח בשנתיים האחרונות – אבל בעיתונים כבר אפשר היה להיתקל בכותרות ה״שוויון בנטל״ המאובקות.
ליברמן לא הרפה והמשיך לנפק הצהרות מיליטנטיות. שבועיים לאחר התפזרות הכנסת הוא הופיע באולפן ערוץ 13 עם מחסנית מלאה. ״המצב קטסטרופה. אנחנו הולכים לקראת קיצוצים דרקוניים, שהולכים לפגוע קשה במעמד הביניים ובחלשים. ברור שיש פה ניסיון להסתיר את התמונה האמיתית. יש מקום אחד שלא מתכוונים לגעת בו – תקציב הישיבות״.
״אחרי הבחירות״, סיכם, ״ישראל ביתנו תכפה ממשלה עם הליכוד ועם כחול לבן. זאת תהיה ממשלת חירום, ממשלה לאומית ליברלית. נעשה הכול על מנת לחסום את החרדים, שלא ייכנסו לממשלה״.
חלק גדול מהציבור שביקש תשובות לטירוף הפוליטי קיבל בהבנה את טענות ליברמן. האישומים שהציב קנו שביתה כמענה לעילת פיזורה המהיר של הכנסת. השיח אט אט תפס תאוצה. נתניהו ותיקיו המשפטיים אמנם נותרו על סדר היום, אבל יחסי דת ומדינה – סוגיות שבקושי זכו להתייחסות בבחירות אפריל – קיבלו נפח משמעותי בסיקור התקשורתי. ליברמן יכול היה לעשות V גדול על השלב הראשון בתכניתו.
ב. ככל שהתקרב מועד הבחירות, גברו הקולות בכחול לבן ללכת על קמפיין ליברלי חד וברור. ישראל ביתנו נסקה בסקרים והחשש מאובדן מנדטים נכח בתוך הדיונים הפנימיים. מאמרים דרשו לבטל את מה שהגדירו ״האוטונומיה החרדית״, בעלי טורים ביקשו את דעתה של כחול לבן בנושא והמראיינים השונים דאגו לעמוד על טיב היחסים עם השקפת העולם החרדי. רוח התקופה אילצה אותם לדבר על הפיל שבחדר.
זה לקח זמן. השילוב של חופשות הקיץ והחשש מעימות ישיר מול הפוליטיקאים החרדים עמעם את העמדות. הלהט אצל חברי כחול לבן ניכר היה בעיקר כשדיברו על נתניהו ושלושת כתבי האישום הרובצים מעל ראשו. פחות כשנשאלו על עבודות בשבת וערעור הסטטוס קוו. אבל בסוף העמעום התכהה. לקראת השבוע האחרון, הקריטי והחיוני ביותר, שינו בכחול לבן את הכיוון ויצאו בקמפיין על הראש של החרדים. הברית של נתניהו והמפלגות החרדיים תויגה כקיצונית, השותפות ההדדית סומנה כאיום על ״הרוב הדומם״, ודפי המסרים הדגישו את ״השאיפה להקמת ממשלה ליברלית״.
גנץ עצמו, אגב, העדיף להימנע מכך. כבוגר בי״ס ממלכתי-דתי וכחניך ישיבת ״אור עציון״ הוא חש שלא בנוח עם השיח שהתפתח. הרגיש לו לא טבעי. אבל היועצים הקרובים הסבירו לו שזו הדרך לשפר את מצב המנדטים. בסופו של דבר, נענה בקושי רב. כך או כך, ימים ספורים לבחירות, הפלקטים נפרסו בשטח ועל שלטי החוצות נמרח הסלוגן ״ממשלה חילונית״.
ליברמן יכול היה לסמן V נוסף. המפלגה שהתיימרה להחליף את השלטון נשאבה לתוך הקמפיין שהנדס. התודעה התמלאה בסוגיות דת ומדינה. ישיבת החרדים ארבע שנים בממשלה העניקה קייס למתקפות על הענקת כוח מוגזם למפלגות סקטוריאליות. נכון, ישראל ביתנו וכחול לבן התקוטטו על מאגר זהה ומסוים של מנדטים מתלבטים, אבל בתמונה הגדולה מטרתו האמיתית של ליברמן היתה (ועודנה) להפיל את נתניהו. תנאי הכרחי ליישומה עובר בניתוק הקשר הגורדי עם המפלגות החרדיות. לכן, עצם היגררות כחול לבן לשיח נגד החרדים ומיתון דיוני כן ביבי-רק לא ביבי נתפסו בעיניו כצעד לעבר היעד.
ג. תוצאות הבחירות בסוף אותו קמפיין זכורות היטב. בלוק הימין – ליכוד, חרדים וימינה – קיבל 55 מנדטים בלבד. גוש המרכז-שמאל בתוספת ליברמן זכה ל-65 מנדטים. כל התיוגים של נתניהו את ליברמן כ״שמאל״ וכמי שמקבל קולות ועושה בהם שימוש ציני – לא הועילו. כל הניסיונות להעביר אותו גוש כשלו ברגע האמת. הקמפיין המאסיבי בתוך המגזר הרוסי לא הביא את התוצאה המיוחלת ואפילו הבאת פייגלין ומיזוג כחלון לתוך הליכוד הניבו יבול מפוקפק. הגלגל שהתחיל בעקשנות של יו״ר ישראל ביתנו אי שם במאי הסתיים לקראת הישורת האחרונה בדחיקת הסוגיות הביטחוניות-מדיניות והסללת סוגיות פנימיות בדמות חוק הגיור, מתווה הרפורמים בכותל, שילוב החרדים בשוק העבודה ומספרי שירותם בצה״ל.
המסקנא ברורה: במגרש המדיני הימין נמצא ביתרון מובהק. אירועי אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות, סירוביו של אבו מאזן להצעת אולמרט ב-2008 – לא חסרות סיבות לתזוזת הציבור הישראלי ימינה. כשזה האישיו, כשזו המשוואה, כשזה הנושא שמונח על כף המאזניים – נתניהו זוכה לתמיכה גבוהה יותר. לעומת זאת, במגרש הביתי, כשהשיח מתרכז ביחסי הדת עם המדינה, בתרומת החרדים למיזם הציוני ובסוגיית הרבנות והיקף סמכויותיה – הימין נמצא בנחיתות.
זאת אחת הסיבות המרכזיות שבבחירות מועד א׳ נתניהו הביא 35 מנדטים. שבועיים לפני פתיחת הקלפיות הודיע ממשל טראמפ כי הוא מכיר רשמית ברמת הגולן. האלמנט המדיני שימש שחקן מרכזי. אותו הדבר אפשר היה לראות במועד ג׳ כשנתניהו הביא 36 מנדטים והגוש עלה ל-58 מושבים. חודש לפני הבחירות הוא הגיע לוושינגטון ובטקס ארוך בבית הלבן הציג יחד עם הנשיא לשעבר את ״תכנית המאה״. האולפנים פצחו בשידורים ישירים, בעיתונים נמרחו תמונות חגיגיות, והכי חשוב: התנהל פולמוס נרחב בשאלה האם תוחל ריבונות.
ומבחינת נתניהו זה הסיפור. מדיניות, יחסי חוץ, טיב הקשרים עם הממשל האמריקני ועמידה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. פחות חשוב לו מה חושבים עליו תושבי אלון מורה. עצם העובדה שעל זה מדברים בטלוויזיה, עצם העובדה שזה מה שנטחן באתרים ועצם העובדה שזה מה שעומד בראש סדר היום – כל אלה עושים עבורו את העבודה. הוא מודע לכמה בזירה הזו הוא נחשב לענק בין גמדים.
אגב, בבחירות מועד ב׳ נתניהו זיהה את פוטנציאל הירידה ומיהר להסיט את השיח למחוזות המדיניים. ב-10 בספטמבר, שבעה ימים לפני הבחירות, הוא כינס מסיבת עיתונאים והכריז שעם הקמת הממשלה הבאה יחיל ריבונות בבקעת הירדן. זה לא צלח. הקמפיין של כחול לבן וההכרזות על ״ממשלה חילונית״ חשפו את נקודות התורפה של הליכוד ואילצו את נציגיו לשתוק אל מול מה שנתפס אז כבוער לא פחות. הניסיונות של נתניהו למסמס את סדר היום בענייני דת ומדינה העלו חרס.
חשוב להדגיש: הגושים במדינת ישראל די קפואים. אין כאן יותר מדי תזוזות דרמטיות מצד לצד. אנחנו לא מדברים על הבסיס הליכודי או על המנדטים היצוקים בשמאל. אנחנו מדברים על סדר גודל של 4-5-6 מנדטים (משתנה מבחירות לבחירות) די פריכים, שמחבבים מפלגות טריות ונוטים להחליט ברגע האחרון. רובם גם לא שואבים חדשות לוריד. ואצל אותו פלח, אירועים כמו ריבונות או סוגיית ה״שוויון בנטל״ מעצבים את ההצבעה מכיוון שרמת הקשב שלהם עולה במעט לקראת יום הבוחר.
ד. בדיוק בגלל כל הנ״ל אנחנו בפתחה של מערכת בחירות מרתקת. הדיון המרכזי בחיינו יסוב סביב נגיף הקורונה, אבל השאלה הגדולה תהיה על מה ידברו בהקשר של הקורונה: האם על מיקומה של ישראל בראש טבלת המתחסנים או שמא על אפקטיביות הסגרים והצדקתם.
בעוד ליברמן ירבה להזכיר את שתיקתם הרועמת של עסקני ש״ס ויהדות התורה, נתניהו יעלה סרטונים לצד אזרחים המקבלים זריקה. בעוד ליברמן ידבר על הכישלון הממשלתי בביצוע סגרים דיפרנציאליים, נתניהו יציג נתונים מהעולם ויסביר שלא היה מנוס מסגר כללי. בעוד ליברמן יציף את התמונות מהפרת ההנחיות בערים החרדיות, נתניהו יתעלם מהנושא הנפיץ וידבר אך ורק על החיסונים; על מסכת הטלפונים שעשה למנכ״ל פייזר, על עמידתו בשער, על היותו מגן האומה. הוא מודע בכל הווייתו לפוטנציאל שטומן בחובו סדר יום שיתעסק אך ורק בחיסונים, ובחיסונים, ושוב בחיסונים.
גם הסכמי השלום עם מדינות ערב יוצגו בראש חוצות. נתניהו ידבר על שינוי הפרדיגמה ויחזור על משולש המילים: ״שלום תמורת שלום״. בכל ראיון, בכל סרטון ובכל מסרון יוצגו החיסונים והסכמי השלום כהישג בלעדי של ראש ממשלת ישראל. זאת אחת הסיבות שנתניהו מרגיש בנוח לפנות אל המגזר הערבי: זו לא רק ההבנה שחייבים לחפש מאגרים חדשים של קולות בדרך ל-61. זה לא רק הניסיון לפרק את המשותפת. זו גם ההבנה שהחיסונים והסכמי השלום מאפשרים לו לשווק את עצמו כדמות קונצנזוסיאלית. אלה נושאים שהכי פחות ממצבים אותו כדמות שנויה במחלוקת.
דא עקא מבחינת נתניהו: קשה להתעלם מהזעם הרב הקיים בקרב ציבורים רחבים בחברה הישראלית. הורים יושבים בבית, ילדים לא הולכים לבית הספר, חלקם נמקים מול המחשב וחלקם מפגרים בחומר הלימודים. התמונות שמשודרות חדשות לבקרים על המסכים רק מעצימות את התסכול הכללי; צילומים מתלמודי תורה שפתוחים כרגיל, סרטונים של לבושי שחור לבן מתעמתים עם שוטרים ותיעודים מחתונות עמוסות משתתפים.
האם מדובר בשוליים או לא, עד כמה זה מדגם מייצג, מי מפר ומי שומר, מי צודק ומי לא, מי מדייק ומי פחות, מי אומר דברי טעם ומי אומר דברי הבל – כל הדיונים הללו פחות חשובים. עצם העובדה שמעל דפי העיתונים המגזר החרדי מככב, עצם העובדה שבאולפנים מלבנים ודשים את הנעשה ברחוב החרדי, עצם העובדה שהשיח מתמקד ברבנים ובמידת השפעתם – כל אלה מהווים כר פורה לתזוזות פוליטיות משמעותיות.
אפילו בנט, מי שלפחות בפן הציבורי לא נכנס לעימות יתר עם הציבור החרדי, תהה באחד מראיונותיו האחרונים כי ״איך נטפל במדינה החרדית בתוך המדינה״..? גם הוא מזהה תסיסה מסוימת סביב הנושא. במסגרת הליך מיתוג ״ימינה״ כא מגזרית הוא מנסה להרוויח פעמיים: גם הליכה על טיקט הקורונה וגם רכיבה על הסנטימנט המתפתח.
ועדיין, הדברים לא לגמרי תלויים בפוליטיקאים. מי שתקבע בסוף זאת גברת מציאות. הקמפיינים יישארו מן הסתם אותם קמפיינים, אבל מידת הצלחתם תהיה תלויה בעיקר במצב הבריאותי. אם בסמוך לבחירות רוב תושבי מדינת ישראל יהיו מחוסנים והתחלואה הקשה תרוסן – לנתניהו יהיה קל יותר להנחיל את הקמפיין החיובי. ככל שהשגרה תחזור – כך יגברו סיכוייו להגבהת עמודת המנדטים. והיה ובסמוך לבחירות מספרי התחלואה יישארו גבוהים והתמונות מההפרות בערים החרדיות ימשיכו לזרום – סביר להניח שהקמפיין של ליברמן יגרור מפלגות נוספות לשיח והתודעה תולחם ביחס החרדים למדינה. זה קריטי. כמו שכבר לימדה ההיסטוריה: פחות משנה מה חושבים, מה אומרים או מה טוענים. בעיקר משנה על מה מדברים.
